מוזיאון בילבאו /צילום: מירב מורן
בילבאו הפוסט תעשייתית היא קורבן התיישרות מהירה לטרנדים של תכנון עירוני. כמו העיר ברזיליה הבוהקת של האדריכל אוסקר נימאייר, שתוכננה בדחף המודרניזם וסופה כישלון שנעדר ממנו כל מאפיינים חברתיים של עיר, כך בילבאו שדילגה מעיר נמל מפויחת "לעיר ירוקה", אמנם הרוויחה ניקיון, סדר, מבני ציבור מפוארים, דשא וירק, אך בדרך נשכחו בני האדם - תושבי העיר ויוממיה אשר הם הם מי שעושים אותה.
גשם כוכבי ארכיטקטורה ירד על בילבאו, ונטע בה את שדרת המעצבים של אדריכלות העולם: קלטרווה, גרי, פוסטר, מיאקי, וכעת גם זאהה חדיד.
הם בנו בה מבני ציבור שהחליפו את מחסני הנמל ואת מתקניו והעניקו לעיר את פרסומה העולמי. אלה אמנם היכלות פאר, אולם בסביבתם יש צחיחות מפתיעה, כי נעדר מהם כל עצם שיעודד פעילות חברתית בלתי מתוכננת.
כזו היא גם הדרך למבנים וחוצותיה בכלל. מי שבא ברגל, באופניים או בעגלת ילדים, כמעט תמיד ידרש לטיפוס בגרמי מדרגות תלולים ומעייפים, בסביבה שאינה מחופה נגד שמש או גשם ולא מוגנת מרוח מצליפה.
ירוק של פעם
בילבאו נפלה קורבן לתכנון הירוק של פעם, כשירוק היה מעגלי תנועה מגוננים בפרחים ושטחים פתוחים.
כמה ירוקה יכולה להיות עיר שמרכז העסקים שלה הוקם על אדמה בתולית בשוליה הרחוקים, ולא על קו רכבת, והאוניברסיטה הציבורית שלה הוצבה על פסגת גבעה, שוב בשולי העיר, שוב לא על קו הרכבת, בתכנון שמכתיב תלות ברכב פרטי, שבינתיים יהיה רק מוטורי, כי בכבישים החדשים לא תוכננו שבילי אופניים.
מנדיגורן, ראש העיר של בילבאו ב-15 השנה החולפות, אדריכל בעצמו, העביר אותה או בהצלחה מרשימה אל השלב הפוסט תעשייתי, אך אולי כפי שהוא בעצמו אמר בראיון ל"גלובס": הגיע הזמן להעביר את המושכות אל המנהיג הבא.
מנהיג של עיר שה"תעשייה" שלה, בין היא פיננסים או תוכנה, תתמקם בלבה ובתוך שכונותיה מעורבות השימושים; מנהיג שיעסוק בדיור זמין לצעירים, ופחות בבניינים מרשימים; יותר בעיצוב המרחב המשותף, ופחות בייבוא שמות שמטרתם להאדיר.
מנהיג שישאף לצפיפות ולא יחשוש מפניה, מנהיג בן העידן האורבני שבו לא "בונים" ערים, אלא "עושים" אותן.
עידן שכבר ברור לו שהצלחת העיר אינה תלויה בתכנון מושלם של מבניה, אפילו בידי האדריכלים הטובים בעולם, אלא באנשים שממלאים את חוצותיה, במגוון פעילות לא מתוכנן.