יש לי חבר מזרח ירושלמי, שהסביר לי כבר מזמן כי הוא-הוא היהודי האמיתי. שאלתי אותו "למה אתה מתכוון?" והחבר הסביר. יהודי זה להיות מיעוט, נכון? נכון מלמלתי.
טוב, אתם יהודים ואתם מיעוט, הוא המשיך. אנחנו הפלסטינים מיעוט-בתוך-מיעוט. ואנחנו, הפלסטינים הנוצרים, מיעוט-בתוך-מיעוט-בתוך מיעוט. מכאן תבין שאנחנו היהודים האמיתיים, סיים עם חיוך גדול על פניו. חשבתי שיש משהו בדבריו עד שפגשתי את דולאן אבו-סלאח במג'דל שמס. אחרי 24 שעות בעיירה הדרוזית למרגלות החרמון, אני נוטה לחשוב שהפעם פגשתי את היהודים האמיתיים.
לא פשוט להיות דרוזי בישראל 2014. משבר הזהות הבלתי אפשרית של אבו-סלאח (ראש המועצה המקומית מג'דל שמס) ואנשיו מומחש היטב בסיפור הבא. בסיור האחרון שלו בספרד נכנס אבו-סלאח למונית שתיקח אותו ליעדו. נהג המונית החביב שאל אותו מאיפה אתם? ענה "מישראל."
נהג המונית עצר את המונית בצד הדרך, יצא מהמונית וסירב להמשיך בנסיעה. אבו-סלאח מספר לי את הסיפור ואומר "חייבים לעשות משהו לשיפור התדמית של ישראל בעולם. חייבים". שלוש פעמים לאורך היום המשותף שלנו ביחד, הוא חזר לנקודה הזאת ושאל בכאב - "מה עושים? מה עושים לשיפור התדמית של ישראל בעולם?"
בעולם יש היום כמיליון ורבע דרוזים. רובם בסוריה ובלבנון. רק כ-120 אלף מהדרוזים חיים בישראל. מתוכם כ-20 אלף חיים ברמת הגולן. פי 4 ממספר הדרוזים שחיו בגולן ב-1967.
מחצית מהתושבים הדרוזים של הגולן מתגוררים בעיירה אחת למרגלות החרמון. העיירה הזאת, מג'דל שמס, מתרחבת ומתפתחת בצורה מעוררת השראה. לאחרונה הועברו לרשות המועצה המקומית 1,000 דונם חדשים, משקיפים לנוף הררי עוצר נשימה מעל עמק החולה.
היי-טק למרגלות החרמון
בחלק הצפוני ביותר של רמת הגולן, ארבעה כפרים דרוזיים, מסעדה, בוקעתא, עין קיניא ומ'גדל שמס, מקיפים את בריכת-רם (בערבית בירכת רם) למרגלות החרמון, ויוצרים את טוסקנה הדרוזית.
בעבר הם התפרנסו בעיקר מרעיית צאן ומגידול תפוחים. היום הם מפתחים תעשייה, אוכלוסייה אקדמית מתרחבת ותעשיית תיירות משגשגת. מלונות חדשים נפתחו. מסעדות, ברים, צימרים, קמפינג ונוף. הרבה נוף. אני שואל את אבו-סלאח - האם הישראלים מגיעים? "כן! כן! הם באים". לא מפחדים? אני שואל? - "לא! לא!" הוא ממהר לומר. אני מתעקש: הישראלים באים? - "כן", אומר דולן אבו-סלאח, "הם חושבים פעמיים, ומגיעים".
סעו לטייל בטוסקנה הדרוזית. נכון. בימים אלה עדיין שומעים מדי פעם את הדי הפיצוצים הרחוקים המגיעים מסוריה. תזכורת עמומה לשכונה המזרח-תיכונית שלנו, אבל נראה לי, למרבה הצער, כי הכבישים בירושלים ולהבדיל טיולים בסמטאות פריז ולוס-אנג'לס, עלולים להיות התנסויות מסוכנות הרבה יותר ואולי מהנות פחות. כבר שנים לא נתקלתי באירוח מסביר פנים כל-כך; בעברית נכונה כל-כך. במקום עם צירוף מוקסם של טעמים ונופים.
אבו-סלאח רוצה להביא סטארט-אפים וחברות טכנולוגיה לטוסקנה הדרוזית. יש לו מאות אקדמאים, רופאים, מהנדסים, אנשי ביוטכנולוגיה והוא רוצה את התעשייה המתקדמת אצלו קרוב לבית. כשהוא חושב איתי - איך להביא את ההיי-טק למרגלות החרמון, אני מציע לו להתחיל בתלושי-אוכל. סדר להם תלושים לארוחות צהריים אצלך במסעדות מול הנוף. השאר כבר יבוא בקלות.
אבו-סלאח צוחק. ובינתיים, אפילו לפני שההיי-טק עובר למרגלות החרמון, סעו, סעו לבקר בטוסקנה הדרוזית. תיהנו.