הפגנות מול הכנסיה / צילום: רויטרס
הדמיון בין התקוממות הפלסטינים בשנת 2000 להתקוממות בשנת 2014, בזמן ובמקום, הוא מצמרר. בסוף 2000, תקופת החגים, פרצה האינתיפאדה השנייה ועילתה הייתה, עלייתו המתגרה של אריאל שרון, אז יו"ר הליכוד (האופוזיציה) להר הבית (ב-28 בספטמבר 2000). 14 שנה אחר-כך, באותה סביבת זמן ועל אותו רקע מתגלגלת והולכת האינתיפאדה השלישית. בבקשה, רבותיי, בלי דקדוקי סגנון. זוהי אינתיפאדה לכל דבר, ואכן ההיסטוריה חוזרת.
הדמיון מתעצם נוכח העובדה שבשתי האינתיפאדות שימש ילד פלסטיני הרוג כזרז שדחק את האירועים קדימה ונתן להם פנים אנושיות. בשנת 2000, היה זה הילד מוחמד א-דורה שנהרג בצומת נצרים, ובשנת 2014 הילד מוחמד אבו-חדייר, שנעשה בו לכאורה לינץ' על-ידי יהודים (צחוק הגורל הוא כי ב-2000, עשרה ימים לאחר א-דורה, עשו הפלסטינים לינץ' בשני חיילי צה"ל). שני הילדים הפכו במהירות לסמלים, שמם מוזכר בתדירות גבוהה, תמונתם מופיעה שוב ושוב בשידורי טלוויזיה, ונסיבות מותם "משמנות" את גלגלי ההסתה והשנאה כלפי ישראל.
שתי האינתיפאדות פורצות על רקע משבר במשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים עד כדי השבתתו המוחלטת. ב-2000 קרסו שיחות קמפ-דיוויד-2 ולשבחו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, ייאמר, שהוא הבין מיד כי האלטרנטיבה תהיה עימות מזוין, ואף ניסה ליזום קמפיין הסברה כדי לרכוש את דעת-הקהל הבינלאומית שהייתה אוהדת יחסית לישראל.
ב-2014 "משעה" ראש הממשלה בנימין נתניהו את השיחות עם יו"ר הרשות, אבו מאזן, לאחר שצירף לממשלתו שלושה נציגים של החמאס. בזירה הבינלאומית מצבנו קשה, והתמיכה בישראל ירדה לנקודת שפל.
בשני האירועים האלה, השותף הפלסטיני שהיה קביל ובר-שיח הופך להיות אויב. על יאסר עראפאת הטילה ישראל את משקל האינתיפאדה כולה, וטענה כי הוא יזם אותה; וכעת ב-2014 נתניהו וחבריו פוסלים את אבו מאזן, השותף מאתמול ומכריזים כי הוא נושא באחריות למשבר הביטחוני. שוב, לישראל יש אויב. כמה טוב.
זירת הר הבית, המשחקת תפקיד מרכזי בשני מועדים אלה, היא המקום האחרון שבו ישראל רוצה לפגוש את הפלסטינים, הערבים והמוסלמים. מי שעלה להר הבית אז ועולה היום, יודע היטב כי הוא משחק באש, באש גדולה. בהר הבית אנחנו מקצרים מרחק ומגיעים לליבו של הסכסוך שהוא גם לאומי וגם דתי.
ב-2014 נסגר המעגל שנפתח ב-2000. אז, שונו סדרי הכניסה להר הבית, ונקבעו שעות מסוימות לביקורי יהודים. את הסטטוס-קוו הזה מנסים שרים וחברי-כנסת מן הימין לשנות עתה. אחדים מהם, כמו השר אורי אריאל, מהרהרים בקול על הקמת בית-המקדש.
במהומות הר הבית ב-2000 הייתה המשטרה פחות ערוכה להידרדרות המהירה, והדבר עלה בחייהם של שבעה פלסטינים ועשרות פצועים. עתה, בין היתר בעקבות הניסיון שנצבר ולמגינת ליבם של רבים שדורשים "יד חזקה", לא היו הרוגים על הר הבית. תודה לאל, תרתי-משמע.
מתוך הר הבית מתחילים להתפתח מעגלי אלימות חדשים אשר מזכירים באופן מדויק את שנת 2000. הגל הראשון הוא בירושלים, ואחריו ביהודה-ושומרון. ההשפעה היא מיידית, אולם גלי ההדף סוחפים, כבעבר, גם את ערביי ישראל. משנה לשנה הם הולכים ומזדהים בצורה בולטת, מוחשית ופומבית יותר עם הפלסטינים ביהודה-ושומרון, בעזה ובירושלים.
מהומות אוקטובר 2000 היו רגע מכונן ביחסי יהודים-ערבים. האירועים האלימים חשפו את התהום הפעורה בין הרוב למיעוט, את אי-השוויון, את ההזנחה ואת הזעם הרב. כאז כן עתה נדרש מעט מאוד כדי להוציא אותם להפגנות ולהתנגשויות עם המשטרה. הריגתו של חיר-א-דין חמדאן, אור לשבת 8.11.14 בכפר כנא, הייתה אירוע חריג שמחייב טיפול חריג. אין להסתפק בחקירת מח"ש רגילה, אלא עדיף מלכתחילה לקבוע חקירה חיצונית, שעל פניה עשויה לזכות באמון הציבור הערבי, אחרת תתווסף עוד אבן-דרך באובדן האמון בין ערביי ישראל לבין המדינה ומוסדותיה.
בעקבות אירועי אוקטובר 2000, מונתה ועדה בראשותו של השופט העליון תיאודור אור, שהפיקה שורה של מסקנות אישיות והמליצה המלצות מוסדיות. הוועדה תבעה מראש הממשלה מעורבות, טיפול והובלה אישית במגזר הערבי. לדבריה, "הנושא הוזנח במשך שנים ארוכות ולא טופל כהלכה. הוא דורש טיפול הן בטווח הזמן המיידי, הן בטווח הזמן הבינוני, והן בטווח הזמן הארוך". על-פי ועדת אור, יעדה של המדינה הוא השגת שוויון אמיתי לאזרחי המדינה הערבים, "מעניינה של המדינה הוא לפעול למחיקת כתם האפליה של אזרחיה הערבים על צורותיה וביטוייה שונים".
14 שנה חלפו מאז. האינתיפאדה החדשה כבר פה. ערביי ישראל נסחפים אליה, ברצונם או שלא ברצונם. האם ראש הממשלה זוכר את מחויבותו? האם מדינת ישראל זוכרת את מחויבותה? רבותיי, ההיסטוריה חוזרת.
הכותב, חבר-כנסת מטעם מפלגת העבודה, סגן יו"ר הכנסת, חבר ועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים