אוכלוסייה מבוגרת / צילום: בלומברג
מספרים על אדם שבגיל 70 החל ללכת שני קילומטרים מדי יום, וכעת הוא בן 90 ולאף אחד אין מושג איפה הוא. אז סבא של יעלי חוגג 90, או יותר נכון מציין 90, כי בינינו, יש אירועים, שגם האופטימיים בינינו לא ממש חוגגים אותם. כמש"ק התרבות של המשפחה המורחבת (תואר שבו זכיתי בעיקר בשל היעדר כישורים בתחומים פרקטיים כמו חשמל, אינסטלציה, תיקון מחשב ותליית תמונות), נגזר עליי לתרום לארגון האירוע ולשאת את דברי הברכה. בדרך כלל לקראת אירועים כאלה, אני נלחץ וחש מעט חוסר אונים ודל ברעיונות חדשים. כשמדובר ביומולדת 90 לסבא של אשתך - תחושות אלה מתחדדות קמעה.
חודשיים לפני יום ההולדת ניסיתי לברר עם החתן, איך והיכן הוא רוצה לציין את האירוע. סבא של יעלי, שנולד פסימי והשנים החולפות הוכיחו לו את צדק דרכו, הזכיר לי שבגילו הוא אפילו לא אופטימי מספיק על מנת לרכוש בננות ירוקות, והסביר שאם הוא יגיע לגיל 90, כל מסיבה תהיה עבורו מסיבת הפתעה. עוד אמר שלא צריך משהו גדול, כי מרבית המוזמנים ליום הולדת 80, שחגגנו לו פעם ברוב פאר, לא יגיעו הפעם, בעיקר מטעמים מוצדקים. כשפתחנו אלבומים לקראת האירוע, כי תמיד כשיש רצון להשקיע ואין שום רעיון מקורי - מישהו מכין מצגת, גילינו בעצב עד כמה רשימת המוזמנים הצטמצמה בזו הפעם.
עמית שלי, אלופת העולם בעצות לא ישימות, ביקשה להיחלץ לעזרתי והציעה שכמתנת יום הולדת 90 נציע לסבא של יעלי את סבתא שלי, שזה מקרוב חגגה 93, ושמועות מבוססות טוענות שהיא לא ידעה גבר בשנים האחרונות. בתחילה חשבתי שזה רעיון פרקטי, שיהיה בו לחסוך לנו מטפלת אחת, לחסוך ביקור שבועי אחד ואפילו לחסוך מעט נקיפות מצפון על הבדידות של הקרובים לנו.
הרעיון היה אפילו משחרר מעט את אחת האימהות שלנו ומסייע לה להיות חופשייה לעזור יותר עם הנכדים. הסבתות הצעירות של היום יודעות שאם הן לא ימלאו את סדר היום בבילויים לעצמן, יהיה מי שימלא אותו עבורן בבילויים של אחרים. אחרת, בשעות הפנאי הן נאלצות להתלבט אם לעשות בייביסיטר על הנכדים או דווקא על ההורים. הרעיון המוצע היה הופך את אימא שלי ואת אימא של יעלי לאחיות, ואותי ואת יעלי, לבני דודים, מה שהיה מסייע לי, רטרואקטיבית, להבין את המקור לחלק מהבעיות של הילדים שלי.
אבל רגע לפני יישום הפתרון, כששאלתי את פי הנערה, הסבירה לי סבתי, הליידי, שהיא לא יכולה ללכת עם צעירים ממנה. הזכרתי לה שהיא ממילא לא יכולה ללכת כבר מספר שנים ושמצאי המבוגרים ממנה מעט מצומצם, ואז שלפה הפולנייה את הסיבה האמיתית והזכירה לי שסבא של יעלי קבר כבר שתי נשים, ופולנייה שומרת נפשה לא תיפול במלכודת פתאים כזו. הרמתי ידיים באכזבה.
יעלי הסבירה לי שמראש לא הייתי צריך להתלהב מדי, והזכירה את הרעיון האחרון של עמית, שהציעה לאימא שלי לפטר את המטפלת האוקראינית של סבתא שלי ולהביא במקומה מטפל שחור, רק על מנת להצדיק את שם החברה החדשה לאספקת מטפלים שחורים, השם הכי פוליטיקלי-קורקט לחברת כוח אדם שאותו הגתה בתי: "כושי לאימא שלך".
אחרי נפילת הרעיון של עמית ומסיבת הריקודים שבה תמך יונתן, הזמנתי מקום במסעדה וישבתי להרהר קצת בשאלה: מה אברך לו? ולאן פניו ופנינו מועדים וכיצד אנו מנהלים את דרכנו לשם?
דומה שכולנו רוצים למות צעירים, מאוחר ככל הניתן, רק שהנוסחה לכך אינה ידועה. מצד אחד, נראה שאתה יכול להגיע עד גיל מאה, אם תוותר על כל הדברים שגורמים לך לרצות לחיות עד גיל מאה, אך לא בטוח שזו הדרך שבה אנו רוצים ללכת. בלית ברירה, פעמים רבות אנחנו מתחילים לחשוב על איך ומה, כששעון הזמן מעט אוזל. הטרגדיה בחיים היא שרובנו נעשים זקנים מוקדם מדי ונעשים חכמים מאוחר מדי.
המחשבה שאם יהיה לנו מזל, אנחנו נזכה להגיע לשם מותשים, אחרי שאיבדנו הורים, שיניים, אחים, שיער, חברים ובני זוג, לאחר שנלחמנו בהרואיות במחלה אחת, על מנת להחלים ממנה ולזכות למות מאחרת - אינה מעודדת. שמעון פרס, המעודד הלאומי, אמר בחגיגות התשעים שלו, שתשעים השנים הראשונות בחייו של אדם הן הקשות ביותר ואחר כך הכול זורם, אבל זה האיש שדיבר פעם על מזרח תיכון חדש.
אז ישבנו שם, בפורום מצומצם, שכלל את כל מי שניתן להזמין, החשכנו את החדר, ועל המסך, תמונה אחר תמונה, חלפו חיים שלמים, מרגשים ובנליים, תמונות מצהיבות של זקנים שאפילו מהזיכרון הם ייעלמו בקרוב, ילדות בארץ רחוקה, שנים של מלחמה, חתונה של פעם, ילדים שבגרו מאז מחייכים בשיני חלב למצלמה, עלייה לארץ, תמונות צעירות יותר של אנשים מבוגרים יותר המציגות פנים ששיני הזמן חרצו בהם קמטים ותמונות של הדור הבא, ילדים קטנים - העתיד שלנו - או בעצם שלהם. תמונה אחרונה, מישהו דאג להדליק את האור ואפילו אי אפשר לראות שדמעתי.