הר הבית גשר המוגרבים הכותל המערבי / צלם: Lowshot.com
א.
אינתיפאדה זה בדיוק, אבל בול, שלא לומר פיקס, מה שהיינו צריכים עכשיו. אני מטייל הרבה בארץ ובכל מקום שאליו אני מגיע מקדמת אותי אנחת רווחה הבוקעת מעומק הלבבות וגורמת לתחושת ריחוף קלה. אנשים ממש חיכו לזה.
ואיך לא? זה טוב לתיירות, גם מחו"ל כמובן, אבל לתיירות הפנים זה ממש סם חיים; זה עושה חשק לאנשים לצאת, לקנות ולבלות - מה שנקרא להניע את המשק; זה גורם ליזמים להתמלא בחדוות יצירה ולמשקיעים, גם זרים, לשפוך פה כסף; על הדרך יכול להיות שזה גם יתרום למעמדנו בעולם.
יכול להיות ששכחתי עוד יתרון או שניים, אבל אני בטוח שהם יציגו עצמם לפנינו במהרה, ולכן זה קצת פזיז, ומאוד (אבל מאוד) לא פטריוטי בעיניי, שרבים בשמאל טוענים שכל ההסלמה הזו, בכל החזיתות האפשריות במקביל, היא רק לטובת מאבקים פנימיים בתוך הימין.
במיוחד כשחושבים על העיתוי. פחות משלושה חודשים מסיומו של צוק איתן, והמשק ממש התחיל להראות ניצנים של התאוששות, אומנם לא ודאיים ומוחלטים, אבל בהחלט לא ממש מדכאים (כמובן שבניכוי התיירות, התעשייה והמסחר, אם לשאול ביטוי מהמנהיג הגדול). כן - פחות משלושה חודשים מסיומו של צוק איתן, הייתם מאמינים? למעשה, אני ממש יכול לעצום עיניים עכשיו ולראות את רובכם מכווצים את המצח ומנסים להיזכר תוך כדי שאתם עושים פרצוף של בטח, צוק איתן, ברור: צוק איתן... צוק איתן... תזכיר לי... זה ממש על קצה הלשון... מירי! איך קראו למקום היפה הזה במקסיקו שנסענו אליו שנה שעברה עם אבנר ושרית, צוק איתן, נכון?
ב.
למרות, או יותר נכון לצד, יכולות ההדחקה העילאיות של הציבור הישראלי, הרי שיש לנו גם יכולת מופלאה להיכנס מיד לפוזיציה הנכונה לכל סיטואציה. מין היענות לקול פנימי ומוכר, תופי הטם-טם מכים בתוכנו ואנחנו מחליקים בקלות למצב החדש/ישן/חדש. הכול נורא מוכר לנו.
ועדיין, אם באמת נגזר עלינו וגמרו מנהיגנו בדעתם להכניס אותנו לעוד סיבוב, כדאי להיזכר ולהזכיר לאן זה הולך: לא דין אינתיפאדה כדין מלחמה או מבצע. מלחמה מספקת, פה ושם ולמרות הכול, רגעים של קתרזיס, של אופוריה, של אחדות. אפילו כשנשמעת אזעקה. אזעקה מכינה אותך למה שהולך לקרות, גם אם זה לא יותר מכמה שניות קודם, אזעקה היא סוג של מסר מהמדינה: אנחנו יודעים מה קורה, אנחנו מנסים לשמור עליך. יש לנו טכנולוגיה, יש לנו פתרונות. יש לנו מפקדים גיבורים וחיילים מעולים. יש לנו שידורים פתוחים. יש חזית וממילא יש עורף - גם אם הם מעורבבים לגמרי.
באינתיפאדה אין לנו דבר מכל אלה. אתה אף פעם לא יודע מה הולך לקרות, איפה זה יקרה ומתי. אתה תמיד בלחץ. אין כמעט חשיבות לטכנולוגיה עילית, להפך - הולכים אחורה, אל הסכין ואל האבן. אין אופוריה, היוזמה היא כמעט לעולם אצל הצד השני. אין כמעט גיבורים. אין משדרים מיוחדים.
התוכניות הרגילות פשוט נקטעות מדי פעם בעוד בשורת איוב. תמיד מקפיצים אותך ואין קתרזיס. רק תחושה של כרסום איטי וייאוש שקט, עייף ועצוב. צל שהולך אחריך תמיד. אתם יכולים לראות את האנשים סביבכם. הכרסום, הייאוש והעצב כבר דופקים בדלת אם לא נכנסו. הם החצבים הנפשיים המבשרים את בוא סתיו האינתיפאדה השלישית, יהא שמה אשר יהיה.
ג.
ביום ראשון הייתי בהפגנות בכפר כנא. מיד כשהגעתי תקף אותי הריח המוכר. תערובת של עשן וגללי סוסים בתוספת ניחוח קלוש של גז מדמיע נישא ברוח. ריח הכרסום. יחד עם הריח צף ועלה שוב משפט שנתקע לי בראש. שמעתי אותו לאחרונה משני אנשים שונים (פלסטיני בסילואן וד"ר מתל אביב) בסיטואציות שונות. הבט סביבך, אמרו לי שניהם, גדל פה כבר דור שני שאין לו שום מודל אלטרנטיבי בראש, שום מודל אחר להתייחס אליו, דורות של אנשים שמכירים רק מציאות אחת ומאמינים שאין בלתה, כי כל האלטרנטיבות מוצגות כאיומות ונוראות, בלתי אפשריות ולכל הפחות בדיוניות. אחד התייחס לכיבוש הישראלי ולמאבק הלאומי הפלסטיני והשני התייחס ליוקר המחיה ולקפיטליזם הישראלי. אבל בסוף אותה מסקנה עגומה.
אני מסרב להיכנס למצב הזה, אבל אולי זה רק כי אני עוד זוכר את עצמי כילד בן שבע, מנפנף ושמח לנשיא מצרים, שלום במקטרתו וכל זה. אני מסתכל על ילדיי, הם בדיוק באותו הגיל שבו הייתי אז. בינתיים חוו שני סבבים של ריצה למקלטים והם עוד בני מזל ליד בני משפחתם בדרום הארץ. ואם אדם הוא אכן תבנית נוף ילדותו, אז הם בבעיה.
ד.
אבל מה שבאמת רציתי לספר זה על הביקור בצפון. חזרתי מהמגזר הערבי ששבת ומההפגנות בכפר כנא וכמה שעות אחר כך כמעט לינץ' בטייבה. למחרת נרצח חייל בתל אביב ובחורה נרצחה באלון שבות וכל הכתבה נראתה פתאום לא רלוונטית - קצת אבנים וזיקוקים וכמה עצורים, שום דבר מרגש. הוחלט שלא תתפרסם.
עכשיו אני חושב שאולי טעיתי והייתי צריך להתעקש. הטעות הייתה ששמתי לב יותר למופעים החיצוניים - אבנים, עשן, גז מדמיע ומעצרים - במקום למקורם. הרוב המוחלט של האנשים שדיברתי איתם שם בצפון אמרו לי אותו דבר: אנחנו לא עושים פה אינתיפאדה בגלל הר הבית ואל אקצה. אנחנו מתקוממים כאזרחים שדמם זול יותר. הם טענו שזה גם מה שהניע את הצעיר שנורה להתקיף את השוטרים, לא אל חראם א-שריף. הם לא דיברו כאויבים, הם דיברו כאזרחים. הם לא רוצים מדינה, זו המדינה שלהם.
והם צודקים. בעשור וחצי האחרונים נורו למוות עשרות אזרחי ישראל ערבים בידי שוטרים, חיילים, מאבטחים ואזרחים יהודים, במגוון נסיבות (לא רחב מדי, אכן, אבל בהחלט לא רק לאומניות). את ההרוגים היהודים אתה יכול לספור על אצבעות יד אחת ועוד יישארו לך שתי אצבעות ספייר. גנב עברי שייתפס על חם פורץ לדירה או לרכב לא יירה. לגנב ערבי לא תמיד תהיה הפריבילגיה של להיעצר כאחד הגנבים. כך גם המפגין הפוליטי, הנוסע בשכרות, הנוטה להתפרץ בקללות ועוד.
כשמוסיפים לזה, וחייבים להוסיף, את שלל פניה המכוערות של האפליה נגד אזרחי ישראל הערבים, מתקבלת טענה נכונה וזעקה מוצדקת מאין כמותה - גם כשמעשים של מעטים מהם פסולים עד למאוד. אני לא מגן פה על אלה היוצאים לפעולת טרור או קוראים להשמדת ישראל. אבל בהחלט ראוי להגן על הרוב המוחלט. גם כשמוסיפים למשוואה, וחייבים להוסיף, את הפן הלאומי שעומד מוצק בבסיס של הכול. חייבים להאזין לזעקה המוצדקת.
חובה עלינו להבדיל בין אזרחים ולא אזרחים. לא דין עזתי כדין כפר-כנאי ולא דין תושב שכם כתושב אום אל פאחם. אלה לא אותן המוטיבציות, זו לא אותה המלחמה, גם אם הרבה פעמים אנחנו משתכנעים להפך - וגם אותנו אני מתקשה להאשים בצורה גורפת. אלה אזרחייך, ישראל. אי אפשר להתנות זכויות בחובות כשהזכויות ניתנות ביד קפוצה אם בכלל ותמיד על תנאי.
ואם הם אומרים שכל דרישתם היא צדק בסיסי, אולי הם גם מתכוונים לזה ברצינות. אולי שווה להקשיב יותר.
ה.
מכל הפרשות האחרונות אנחנו כבר יודעים, הרבה יותר טוב ממה שרצינו לדעת, מה מעסיק את שוטרינו, מנהיגינו ונבחרינו גם בשעות מבחן קשות - שרידות, פוליטיקה, שמירת תיבות הפנדורה נעולות, קנאה, תאוות בצע ושחיתות. לא שמישהו חשב שמדובר בבני אדם הבנויים אחרת מאיתנו, ובכל זאת. הידיעה שתוך כדי כל זה סביר להניח שהם מתעסקים בדברים אחרים במידה גבוהה יותר של להט ומסירות מאשר בגורלנו. וזה הכי מדכדך. מהרבה בחינות זה הצל האמיתי המוטל בכל מקום. בסוף, זה הכרסום המסוכן באמת.