השנה 2062. הקרח כבר נמס ואחרינו המבול. אך במקום יונה מגיח לעברנו דגם אף-16 בצבעי הסוואה קרביים, כשהוא צולל בזווית התקפית וענף זית בחרטומו, מלעיג על מיתוס יונת השלום. את האפוקליפסה המרומזת הזו מציג האמן בני אפרת בתערוכת היחיד שלו בגלריה קונטמפוררי בתל אביב. בפתיחת התערוכה הציב אפרת בלב החלל את המילה "שלום", שנבנתה ממאות בלוקים של קרח, במשקל ארבעים טונות. במשך חמישה ימים הלך הקרח ונמס לעיני המבקרים בגלריה, עד שנותר מהתהליך רק סרטון בהילוך מהיר, המציג את התמוססות ה"שלום", שבאחריתה נותר ממנו רק רישום רפאים על פני המים, עד שגם זה נעלם.
אפרת: "כדי לעבוד על המושג החמקמק של שלום החלטתי להשתמש בקרח. אין קבוע בשלום בשום מקום. זה לא מצב שקיים בטבע. היונה הייתה הראשונה שחקרה את הארץ, אבל עץ הזית היה המנצח ששרד את המבול. הוא למעשה סמל של ניצחון בטבע, לא של שלום. השלום נמוג ואין יונה, יש מטוס קרב".
"היונה 2062", מיצב הראווה המינימליסטי של אפרת, הוא הפרק האחרון עד כה בסדרת עבודותיו ארוכת השנים, המשלבת התבוננות בטבע, במאזן האקולוגי ובחיים על-פני האדמה, של בני האדם ושל בעלי החיים. "הספירה לפנים" של אפרת החלה בשנת 1982, הלוא היא 2030. העניין שלו בטבע והקבלת התהליכים ההרסניים שממיטה האנושות על כדור הארץ ועל עצמה התעורר לאחר שצפה בטלסקופ חלל עם האסטרו-פיזיקאי קארל סייגן, בסוף שנות ה-70.
מאררט אקספרס לריח בראשית
עשור קודם לכן, כשהשתחרר מהצבא, פנה אפרת ללמוד פיזיקה באוניברסיטה, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בגלל נסיבות כלכליות-משפחתיות קשות. חבר ילדות המליץ לו על לימודי ערב במכון אבני, וכך, לגמרי במקרה, גילה את האמנות. תערוכת יחיד ראשונה שהציג (תמורת 200 לירות, הוא מספר) בגלריה קטנה בתל אביב, משכה את תשומת לבו של מומחה האמנות וילם סנדברג, שהיה יועץ להקמת מוזיאון ישראל בירושלים. בעקבות המלצתו של סנדברג יצא אפרת לניו יורק עם מלגה של קרן אמריקה-ישראל.
הייתה זו תחילתה של קריירת נדודים מוצלחת, שעברה בעשורים הבאים גם בהולנד, בצרפת, בבלגיה ובחזרה לישראל בשנים האחרונות. המפגש הדרמטי שלו עם היקום התרחש ב-MIT, לשם נדדה תערוכת יחיד עצומה שהציג במוזיאון וויטני בניו יורק. אפרת הציג ארבעים מיצבי פיסול ועליהם הקרנות סרטים, עבודות בעלות מורכבות טכנית ואופטית מרתקת. אלה עוררו עניין רב בקרב פרופסורים לפיזיקה, כמו סייגן ופיליפ מוריסון, מאבות "פרויקט מנהטן" ופיצוח האטום.
עבודותיו של אפרת מטלטלות, ולא פעם מעוררות תחושות קשות וביקורת. ב-1986 הציג בעיר ליון בצרפת את "אררט אקספרס 2034", תהלוכת סוסים הנושאים על גביהם מכשירי טלוויזיה, שעל מסכיהם הקרין תמונות של נדידת עמים ובעלי חיים, רדיפה וציד, עדרים שועטים בחיפוש אחר שטחי מרעה. זו הייתה אחת הפעמים האחרונות שבהן שילב בעלי חיים (חיים) בעבודותיו.
במיצב "ריח בראשית", שהוצג בביאנלה בפראג, (חלק ממנו הוצג בגלריה קונטמפוררי ב-2011), צבע חדר שלם באדום, ועל קירותיו הציג ציורי ענק של זברות באדום-לבן, תחומות במסגרות דומיננטיות שעל גביהן ציטוטים מסיפור הבריאה. את החוויה השלים ניחוח עשב קצוץ, שפותח במיוחד עבורו במעבדות הבשמים של גראס, בצרפת.
עיסוקו של אפרת בטבע, כמו גם בשלום, מדגיש את ההיעדר ואת הפנטזיה. "מלחמה ושלום הם שני מושגים שנעים במעגל כל הזמן. אנחנו באים לארץ וטוענים לזכות אבות, זכות היסטורית מלפני 2000 שנה. הערבים יושבים פה וטוענים לזכות על הארץ כי הם היו פה מאות שנים. שני הצדדים צודקים. יש 191 מדינות בכדור הארץ וכל אחד דואג לעצמו, אז איך נדאג לשימור אקולוגי?".
הוא עצמו הגיע לארץ מביירות כילד צעיר ב-1948. המשפחה המבוססת לשעבר חצתה את הגבול בגניבה ונותרה בחוסר כול. הוריו התיישבו בשכונת התקווה בתל אביב והוא, שהיה "ילד קשה", כדבריו, נשלח להתחנך בקיבוץ יגור, כילד חוץ. "הייתי ילד שובב וסקרן שמחפש צרות, כי ככה זכיתי להרבה תשומת לב". גם היום, כשהוא בשנות ה-70 לחייו, הוא מעיד על עצמו: "אני חסר מעצורים וחסר אחריות כלכלית. כדי לצלם זברות מהאוויר נסעתי לאפריקה ושכרתי כדור פורח".
תחת מעטה חשאיות כבד
הוא אמנם יושב כאן בשנים האחרונות, אבל ממשיך לראות עצמו כאמן בינלאומי. בסטודיו שלו הוא שומר תחת מעטה חשאיות שלל רעיונות ועבודות מתווה לפרויקטים עתידיים. כעת הוא נמצא במגעים עם מוזיאון טייט מודרן בלונדון, ודווקא עם המוזיאונים הגדולים בארץ הוא לא שרוי ביחסים קרובים. פגוע, הוא מספר על תערוכת היחיד הגדולה במוזיאון תל אביב, שהבטיח לו מוטי עומר המנוח לפני יותר מעשור, וביטל ברגע האחרון - אחרי שאפרת כבר השקיע 180 אלף דולרים במשלוח עבודותיו לארץ.
בפתיחת מוזיאון רמת גן הציג את התערוכה "מרכז אימון אררט 2035", ובו מטע עצי זית שתולים בשקים, צמרתם לכודה בכלובי ברזל וביניהם מרחפות יונים (אמיתיות).
ב"בית החרושת של הטבע 2046" (1998), תערוכה שהציג יחד עם המשורר רוני סומק בגלריה המומחה, הציב כוורות דבורים והקרין שירה על אדי חלב מחומם שנישאו באוויר. זבובים נמשכו לשולחן אור שעל-גביו נכתב שיר באותיות ריבה. ב"מכונת הנחמות" נסחטו בצלים במסחטת פרי הדר תעשייתית, שהפכה למסחטת דמעות. על קטלוג התערוכה מופיע שירו של סומק "דוח מבקר הדמעה: בבית הספר של הבכי / מלמדים את הדמעה לשיר שיר ערש בעיני תינוקות...".
העיסוק בשלום ובשברו בתערוכה "היונה 2062" חוזר למחשבה על ילדים. כפי שכותבת במאמר לתערוכה שרית שפירא, אוצרת וחוקרת אמנות עכשווית: "כשנולדו ילדינו - בין אם היה זה אתמול, לפני שנה, עשור או כמה עשורים - היינו אומרים שכאשר יגדלו לא יהיו עוד מלחמות. הנסיבות והעובדות טפחו על פנינו והוכיחו פעם אחר פעם שאמירה זו חסרה כל אחיזה במציאות - אך הוודאות והפיכחון לא מנעו מאיתנו לחזור עליה ולו גם כקלישאה, כמנטרה חלולה, שהרי בלי חלומות ותקוות מעין אלה איך אפשר להביא ילדים לעולם? תקווה קלושה זו, אשליה הנמוגה ומתפוגגת בעודה נאמרת ובכל זאת החיים אינם חיים בלעדיה, היא לב-ל*ב*ו של המיצב 'היונה, קיץ 2026'". *e
גלריה קונטמפוררי, הרצל 117 תל אביב. שעות פתיחה ב-ה 19:00-11:00, יום ו' 14:00-10:00, שבת: 14:00-11:00. התערוכה מוצגת עד 6 בדצמבר. בשבת 15.11, בשעה 12:00 יתקיים שיח גלריה עם האמן.