ריק רייט, ניק מייסון, רוג'ר ווטרס ודיוויד גילמור / צילום: רויטרס
כשהייתי בכיתה ז' וביקרתי לראשונה בביתו של חבר חדש מהכיתה החדשה בחטיבת הביניים החדשה, זכיתי לרגע בלתי נשכח של התעלות. הייתה שם בסלון מערכת סטריאו מצוינת, והוא הניח עליה תקליט שלא הכרתי. אחרי כדקה עם קולות של מלמולים ותקתוקי קופות ומחוגים ומסוקים והלמות פעימות לב וצרחות, הציפה את אוזניי הגיטרה החשמלית של דיוויד גילמור. אז חשתי וידעתי בכל גופי, בכל נפשי וקיומי, שבזה הרגע אותה הגיטרה מכניסה אותי אל עולם שבו אחיה בשארית ימיי. אף פעם לא חוויתי התגלות דתית, אבל הרגע ההוא, שבו נחת בחיי "הצד האפל של הריח" של פינק פלויד, היה עבורי מעמד משנה חיים.
פינק פלויד סיפקו רגעים מכוננים שכאלה לפחות לכמה עשרות מיליוני אנשים נוספים. הם מהלהקות הטובות והמצליחות של כל הזמנים, והם עיצבו והשפיעו על כמה דורות של שוחרי ויצרני תרבות. המשקל, הנפח והיקף גוף העבודה שלהם, אמנותית ומסחרית, הם כאלה שכבר קשים עד מאוד, אם לא בלתי אפשריים, להשגה עבור אמנים עכשוויים שפועלים במסגרות של להקות רוק.
המוצר האחרון
האלבום החדש של פינק פלויד הוא לא לגמרי חדש, ולבטח לא יספק שום חוויות עילאיות של האזנה משנת תודעה. לא עבור ילדים בני 12 ולא עבור אוהדיהם שכבר הפכו לאבות ולסבתות. הוא פרויקט די ייחודי בסיבות ובנסיבות היווצרותו. שני חברי הלהקה החיים, הגיטריסט דיוויד גילמור והמתופף ניק מייסון, החלו לתפור אותו מהקלטות שהותיר אחריו הקלידן המנוח ריק רייט, טרם הלך לעולמו לפני 6 שנים. ועיקר ההקלטות שלו שבהן השתמשו נלקח מתקופת עבודתם על אלבום האולפן האחרון שלהם, The division bell שיצא לפני 20 שנה.
גילמור ומייסון גייסו לצורך עיבוי חומרי הגלם גם חברים כמו פיל מנזנרה ויות', וגם את הנשפן גלעד עצמון, ישראלי שהגיע לגילמור אחרי עבודתו מרובת-השנים עם חבר ותיק של פינק פלויד, האמן הנפלא רוברט ווייאט.
אז פינק פלויד משחררת אלבום חדש חלקית, ומצהירה שבאופן סופי ומוחלט הוא המוצר המקורי האחרון שיופיע תחת כותרת מותג העל שלה. אגב, גילמור כן שוקל, לדבריו, להמשיך ולהשתמש בהקלטות שמורות של רייט לצורך עבודה על אלבומי הסולו הבאים שלו. אלא שאלבום של פינק פלויד כבר לא יהיה, וייתכן שכמו שרייט ליווה את גילמור בעבודתו החוץ-להקתית, גם מייסון יעשה כן בעתיד. אבל פינק פלויד ככל הנראה לא תתקיים יותר גם משום היבט בימתי. וזה בסך הכול אלבום שלישי שלהם עם חומרים מקוריים ב-30 השנים שחלפו מאז הגירושים מרוג'ר ווטרס באמצע שנות ה-80. וכך אנו מגיעים להאזין לאחרון בהחלט של הפלויד עם כל המטען רב השנים שצברו בנפשותינו האלבומים הגדולים שלהם, ועם כל הידע המוקדם על כך שלעולם לא נוכל עוד להאזין כך לאלבומים טריים שלהם. אגב, בהתחשב באופייה של תעשיית המוזיקה ובחיבתם של אנשי הלהקה להוצאת אוספים ומארזים למיניהם, זה כמובן לא אומר שבעתיד לא יצוצו פתאום קטעים נדירים או גנוזים או גרסאות חלופיות. אבל "הנהר האינסופי" מתחיל ונגמר עם התודעה הזו, של רקוויאם לקלידן המת רייט, שבעצם גדל והתעצם להיות מעין תפילת אשכבה ללהקה כולה.
טקסיות מלנכולית
נדמה שחלק מעוצמת ההתמודדות הפנימית של היוצרים עצמם עם גודל המעמד נחלש או עומעם כשהחליטו שפרט לקטע שעל שמו קרוי האלבום כולו, ופרט לקטע אחר שבו נשמעת דגימת קולו של סטיבן הוקינג, האלבום יהיה כולו כלי. פולי סמסון, אשתו של גילמור, כתבה את מילות "הנהר האינסופי" שהוא שיר חביב, אבל פרט אליו, האלבום הזה מציג בחזיתו בעיקר את המקלדות הכה אופייניות של רייט, הגיטרה הכה מזוהה של גילמור, והתופים הרחוקים והמהדהדים והמזוהים לא פחות של מייסון. יש כאן קצת נגיעות אלקטרוניות ב-Sum וכלי נשיפה קצת ניו-אייג'יים ודי חריגים בהיסטוריה הפלויידית ב-Anisina, שהפתיחה שלו דווקא מאד מזכירה את "אנחנו והם" מתוך " הצד האפל של...". ולא חסרים ציטוטים עצמיים, למשל ב-Allons שהוא בנו של Run like hell מתוך The Wall. זה גם הקטע הכי רוקי כאן, פרט ל-Nervana הנועל את מהדורת הדה לוקס, ששמו הוא אולי מחווה ללהקת הרוק הגדולה האחרונה באמת, נירוונה, ושמתאפיין בגיטרות מחוספסות יחסית, נוסח אלה מאלבום הסולו הראשון של גילמור מסוף שנות ה-70.
אבל ככלל, זוהי פינק פלויד כמובן נטולת תכנים מילוליים, ובכלל נטולת המרירות הרוג'ר-ווטרסית, ושעיקרה הטקסיות המרחפת, החלומית, האיטית והמלנכולית שאפיינה את הגישה של ריק רייט. הרגע היחיד המצמרר פה, It's What We Do, הוא מעין קריאה מחודשת לפעם הקודמת שבה הפלויד הקדישו יצירה ואלבום לחבר שנעלם. הקטע נורא דומה ל-Shine on you crazy diamond הנשגב, שהוקדש ב-1975 לסיד בארט שיצא מהלהקה ומשפיותו. בארט מת ב-2006 ורייט מת שנתיים אחריו. אבל האלבום הכלי הזה, נטול התמלילים והקולות, מהדהד פחות לאלבומים מאוחרים שלהם כמו "הצד האפל" או "הלוואי שהיית כאן" או "החומה", ויותר לקטעים הכליים מאלבומיהם הראשונים, ובעיקר לחזון ולדמיון שהיו אז ללהקה כהרכב של פסיכדליה ושל רוק מתקדם. במובן הזה, מול אלבומים כמו "אומה גומה",
Atom heart mother, או Medlle, "הנהר האינסופי" נשמע חלש ומותש. הוא מעין ביקור חוזר בבית נטוש, כשהדמויות הראשיות אמנם נזכרות בעבר אבל לא ממש מפיחות או מוצאות בין הקירות חיים חדשים. מעניין גם שלמרות השפעתם העצומה על יוצרי מוזיקה אלקטרונית שזיהו בפינק פלויד חלוצי חלל ומניפולציות הפקתיות ועריכתיות ואמביינט, האלבום בקושי מתכתב עם הקו הזה - הטכנולוגי והמופשט, במורשת הלהקתית. זה בעיקר טיול מחודש בנופים הצליליים שסייעו לפינק פלויד, כשגם כתבו קטעים מעולים, להפוך לכה מופלאים. כאן חומרי הגלם אינם בשרניים דיים על מנת לאפשר לשלל הרוחות מן העבר להתלבש על גוף עבודה הגון שיכול לצאת ולשוטט בעולם חופשי ונצחי כמו כמה מאלבומיהם שכבר הוזכרו כאן. כמוצר, "הנהר האינסופי" לגמרי הגיוני ולגיטימי. יש לו ביקוש עצום מראש, ואם למותג יש היצע חדש לתת לשוק אז לא צריך להתבייש. כיצירת אמנות הוא עבודה שלא תיזכר כמאוד משמעותית עבור מאזיניה, אם כי ודאי הייתה עתירת משמעות עבור גילמור ומייסון ושות' במסעם לחקור ולנבור ולהוסיף ולגמר את הצלילים החיים שהותיר אחריו רייט המת.
* ציון: 6
