התסריט ידוע מראש
השנה היא 2014, והוליווד חוזרת לעסוק ביתר שאת בתנ"ך ובעיבודים חוזרים לאפוסים היסטוריים. אשתקד היה זה "נוח" של הבמאי זוכה האוסקר דארן ארונו. בשנה הקרובה נשמע רבות על הסרט "בן חור", בו תככב איילת זורר, לאחר שגל גדות לא יכולה הייתה להשתתף, מטעמי התנגשות לוחות זמנים בין גיבורי-העל לגיבור ההיסטורי.
במקביל ייצא לאקרנים הסרט "יציאת מצרים" בכיכובו של כריסטיאן בייל בתפקיד משה רבנו. ובעוד תסריטאי הוליווד מפתחים תסריט נוסף על חייו של משה, כבר אושר להפקה סרט שיספר על ילדותו של ישו. השאלה הגדולה היא: למה?
בעולם משתנה במהירות, כשהטכנולוגיה, האקלים, האיסלאם הקיצוני והפוליטיקה העולמית נמספקים סיפורי אימה, כשיש יותר תרופות פסיכיאטריות מאשר גלולות למניעת הריון ויותר קוקאין מקקאו - למה כל זה לא על המסך? הלא אפשר לפתוח עיתון בכל יום ולמצוא יותר סיפורים מעניינים מאשר בעשור הוליוודי שלם, אז למה לחזור לתנ"ך?
רעיונות לא חסרים, ובוודאי לא חסרים כותבים מוכשרים (ראו את ענף הטלוויזיה - שלל סדרות הכתובות היטב, כמו "מראה שחורה", "בית הקלפים", "חסרי בושה", בנות", "משחקי הכס" ועוד) - אז מה הבעיה?
הבימאי והתסריטאי האמריקאי החשוב דיוויד מאמט (שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"פסק דין" ו"הבלתי משוחדים"), סיפר בראיון בלעדי ל"גלובס", שהתפרסם לא מכבר, על אחד החוליים המרכזיים בהוליווד: "זו אבולוציה של בידור. המפיקים מהמרים על קהל שרוצה לדעת מראש לאיזה ז'אנר של סרט הוא הולך ומיהם הכוכבים. לצערי, עידן התסריט הדרמטי מתקרב אל סופו. אין מה לעשות נגד זה. זה כמו שכותבי טוקבקים הפכו בעיני הקהל הרחב למבקרי הקולנוע החדשים. אפשר להגיד שלמעט בודדים, הסרטים שעושים היום הם זבל. אבל זה לא יהיה דבר מקורי להגידו".
"הוליווד לא יודעת איך להתמודד עם הדרך שבה צעירים בימינו מבדרים את עצמם. הבידור הוא במחשב ובסמארטפון, ולכן מופקים סרטים ענקיים בלי הרבה דיאלוגים, מה שלא משאיר מקום, או תקציב, לשאר הסרטים. תעשיית הסרטים של הוליווד היא כמו דינוזאור. היא זזה לאט. מאוד לאט. במידה מסוימת היא כבר נשארה מאחור", הסביר גם כריסטופר ווגלר, יועץ תסריט ומבכירי מפתחי התסריטים באולפנים ההוליוודיים ("מלך האריות", "ברבור שחור" ועוד), בראיון שהתפרסם כאן לאחרונה.
ובתמצית, ניתן לומר שהאולפנים בהוליווד חרדים מנטילת סיכונים, וכתיבת תסריט מקורי מהווה בעיניהם סיכון. האולפנים מסתכלים על שורת הרווח הצפוי, ויעדיפו לא שחקן כוכב בעל שם ש"מוכר" בקופות, אלא גם במאי עם שם מוכר. התסריטאי, האלמוני לרוב, נותר עם מעט מאוד עבודה, אם בכלל. כלומר, מעמדו הירוד של התסריטאי יוצר את הפרדוקס.
והבעיה אינה רק בהוליווד. מבט אל חממות התסריט האמריקאיות והאירופאיות - מסאנדאנס דרך טורינו, עבור בקאן ובברלין ועד ירושלים - רובן ככולן לא מיועדות לתסריטאים, אלא לבימאים שכותבים תסריטים.
עידן הסלפי מוביל את הקולנוענים הצעירים למסקנה - המוטעית לא פעם - שהם האנשים הנכונים לכתוב ולביים את הסיפור של עצמם. לפעמים, כשהבימאי הוא מולטי-טאלנט מוכשר זה עשוי להצליח. אבל כשהוא לא, והרוב אינם כאלה, התוצאה מוצלחת פחות.
מכשול נוסף נעוץ ברגולציה של ענף הקולנוע. בישראל, מועצת הקולנוע מטעם משרד התרבות משקיעה את מרבית תקציבה בהפקת הסרטים. רק אחוזים בודדים - וליתר דיוק כ-1.5% בלבד מתקציב הקולנוע השנתי, שהיקפו כ-80 מיליון שקל, מופנה לפיתוח תסריטים. כעת, דמיינו מעבדה לייצור תרופה חדשנית שמשקיעה 1.5 מיליון שקל במעבדה, ו-98.5 מיליון שקל בייצור, אריזה ושיווק.
ועוד לא דיברנו על כך שכל תקציב המועצה הישראלית מתקרב לתקציב הפקתו של סרט הוליודי אחד. כך שמדובר במעבדה ענייה במיוחד, ומה הפלא שהתרופות רחוקות מרמת הציפיות של השוק.
