לאחר שנים רבות שבהן גילתה אדישות יחסית לגורלם של עובדים מוחלשים, ובלחץ ה"איום" הגובר מצד התארגנויות עובדים במסגרת "כוח לעובדים", ההסתדרות נזכרה לפתע ששכר המינימום בישראל הוא נמוך מדי.
אבל גם אם ההסתדרות רק מצטרפת לגל קיים, וגם אם זה נעשה באיחור, הרי שעוצמתה עשויה לסייע לחולל שינוי נדרש בשוק העבודה בישראל. אכן, העלאת שכר מינימום היא כורח במשק המאופיין בתופעה גוברת של עובדים עניים, של פריון נמוך מחוץ למגזרי ההיי-טק, של תמריצים חיוביים קטנים מאוד - לצורך עידוד עלייה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה.
במשך שנים רבות ממשלות ישראל טיפחו שוק עבודה. היו בו 3 מקטעים שבהם עובדים הרוויחו סכומים יחסים גבוהים - במיוחד הבכירים שבהם. היו אלה מגזרי ההיי-טק, החברות הממשלתיות הגדולות והשירותים הפיננסים והעסקיים.
מחוץ ל-3 מגזרים אלה היו "כל היתר", מקטע גדול מאוד, ובו מורים ומלצרים, זבנים ועובדי ייצור, שומרי לילה ועובדים סוציאליים, עובדי מדינה ועובדי קבלן. מה שאפיין את המקטע האחרון היה המעגל של שכר נמוך, פריון נמוך ועוני בקרב לא מעט משפחות שבהן היה לפחות עובד אחד.
בין 2006 לשנת 2012 הועלה שכר המינימום מספר פעמים, מ-3,585 שקל לחודש ל-4,300 שקל לחודש. עתה באה הדרישה להעלות את השכר ל-30 שקל לשעה, כלומר ל-5,300 שקל לחודש. יש להניח שהתביעה תגורר איומים בפיטורים ואזהרות מפני "קריסת עסקים", במיוחד עסקים קטנים. במקרה זה חשוב לזכור כי המעסיקים הגדולים ביותר של עובדים אלה הם קבלני כוח אדם וממשלת ישראל. אפשר להניח שהם ימשיכו לפעול במציאות החדשה.
יתר על כן, אם מביאים בחשבון את האינפלציה המצטברת ב-8 השנים האחרונות, ואת הגידול בפריון העבודה מאז 2006, שכר המינימום רושם שחיקה מצטברת דו-ספרתית. החישוב המדויק תלוי בהנחה על הגידול בפריון באותן שנים, אך ברור שרווחי המעסיקים עלו על חשבון העובדים, שהם החלשים ביותר.
בסופו של דבר, העלאת שכר המינימום לא תפתור את כל הבעיות והמצוקות שטופחו על-ידי המדיניות הכלכלית במשך שנים, אבל לפחות תפתח בפני חלק מהמשפחות העובדות את האפשרות להגדיל את הכנסתן, מבלי להזדקק למנגנונים של ביטוח לאומי, השלמת הכנסה ומס הכנסה שלילי.