אורי יוגב יאיר לפיד יעל אנדורן / צילום: רוני שיצר
לפני כשנה וחצי, במאי 2013, לאחר כ-94 הסדרי חוב בסך של 21 מיליארד שקל, וכשברקע ההסדר המתוקשר והגדול של אי.די.בי (אז עוד בראשות נוחי דנקנר), נענו שר האוצר יאיר לפיד והנגיד דאז פרופ' סטנלי פישר לקריאות ציבוריות "לעשות משהו". השניים הקימו את "הוועדה לבחינת תהליכים לעריכת הסדרי החוב בישראל', בראשותה של יעל אנדורן. מאז תפחו מספר הסדרי החוב בישראל, והיקף החוב שנכנס להסדר.
השבוע הגישה הוועדה, תחת השם "הוועדה לבחינת הסדרי חוב בישראל', את המלצותיה הסופיות. מבחינת חבריה הם טיפלו בעיקר במסגרת של ניהול הסדרי החוב, ושיפרו אותה, ולא קבעו כללים נוקשים ביחס למהות קבלת ההחלטות על אופי ההסדרים.
על מה מדובר? אפשר לומר שהסדר חוב נבחן לפי שלושה פרמטרים: עומק התספורת והפיצוי בגין הפחתת החוב או דחיית תשלומו (למשל באמצעות מתן מניות); התמשכות ההליך תוך תלות גם בזכויות ובסמכויות שיש למלווים; ועלות ההגעה להסדר (למשל התשלום לבעלי תפקידים שממונים לחברה הנמצאת בקשיים). הוועדה טיפלה בראש ובראשונה בשני ההיבטים האחרונים.
המלצות הוועדה בראשות אנדורן לא קובעות שמי שלא שילם יאבד אוטומטית את החברה, כך שהקריאות שהושמעו אגב דוח המלצות הביניים רוככו. הוועדה קובעת מנגנונים שאמורים לזרז את ההכרה במצב משברי שדורש שינוי פעיל בתנאי החוב, להקדים את הטיפול באיום של משבר פיננסי, או במשבר שכבר החל, ולקצר את שלב ההגעה להסדר. אבל מה יהיה עומק התספורות העתידיות? את זה יקבעו השוק וביהמ"ש.
בדוח הוועדה מרבים להשתמש במילים "הגברת הוודאות". ואולם, מדובר בהקטנת פוטנציאל התמשכות הקרקס טרם ההליך (מאבק על הגדרת חברה כחדלת פירעון), ואז על מהות ההסדר, אבל אין מה לחפש ודאות בנוגע לתוצאות הסופיות של הסדרי החוב. מה שהיה הוא שיהיה - כל מקרה לגופו - רק שזה יצטרך לקרות מהר יותר, ותוך קבלת החלטות מהירה למדי מצד מחזיקי האג"ח, הנאמנים ויתר הגורמים הרלבנטיים.
כך, הוועדה היא עוד שלב באבולוציה של שוק האשראי החוץ-בנקאי, שאכן מקדמת את השוק הצעיר יחסית, שעדיין לא הבשיל, אך מותירה לשוק עצמו לקבוע את מהות ההסדרים העתידיים, ובכלל זה את המחיר שאותו יידרשו בעלי השליטה לשלם עבור הסדר כסטנדרט.
נולדו מחשש
מהיכן זה נולד? במאי 2013 יישרה ההנהגה הכלכלית קו עם חששות הציבור, כפי שבאו לידי ביטוי גם בכותרות העיתונים, ושר האוצר והנגיד החליטו להתערב רגולטורית. כתב המינוי של הוועדה קבע כי עליה לבחון: "1. קביעת עקרונות, לרבות משותפים, להסדרי חוב של לווים ממגזרים שונים, וכן את השלכותיהם על מתן האשראי ותמחורו; 2. הסדרת תהליכים לגיבוש ואישור הסדרי חוב, לרבות באופן שימנע חשש לניגוד עניינים, בגיבוש ואישור ההסדר; 3. קביעת עקרונות להטלת מגבלות על בעל שליטה בתאגיד שמצוי בהסדר חוב הכולל פגיעה משמעותית במלווים, לרבות תנאים להעמדת אשראי בידי בנקים או גופים מוסדיים לחברה שביצעה הסדר חוב שכלל מחיקה, או לחברה הנשלטת על-ידי מי שהיה בפירוק, בפשיטת רגל או בהסדר חוב שכלל מחיקה; 4. את הצורך במתן גילוי בדבר הסדרי חוב הנערכים בחובות שאינם סחירים, במקרים שבהם להסדרים אלו היבטים ציבוריים".
בתחילה דובר על כך שהוועדה תגיש את המלצותיה תוך 180 יום. ואולם, רק כמעט שנה לאחר שקמה, פרסמה הוועדה את המלצות הביניים שלה, שכללו שורה של הנחיות חדשות, וגם אמירות בלתי מתפשרות, שלפיהן "כאשר חברה לא עומדת בחובותיה, יש לקחת את השליטה בה מידי בעליה".
אבל גם זה לא היה סוף פסוק. רק השבוע הגישה הוועדה את ההמלצות הסופיות לשר האוצר ולנגידה, והן פחות אגרסיביות, ואינן כוללות מסלול חדש לטיפול מהיר בחברות חדלות פירעון דרך הכנ"ר - מסלול שהוועדה רצתה להציע, אך נמלכה בדעתה לאחר לחץ חריף ממערכת המשפט.
יחד עם זאת, הוועדה אכן הציגה כמה שינויים שמשנים את המציאות - גם אם המציאות כיום אינה המציאות שהייתה כאן לפני כשנה וחצי, לפני הדרמה שהתנהלה יותר מדי זמן במסדרונות ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בכל הנוגע לקריסה ולסוגיית הבעלות בקונצרן אי.די.בי. אבל האם זה יביא לשינוי משמעותי בהסדרי החוב?
בפועל, המתווה הראשון שממליצה הוועדה רלבנטי לחברות שלא עומדות בקובננטים, אך עומדות בחובן, ושבוחרות מיוזמתן לפעול במסגרתו של אותו מתווה (בין אם הן מתחילות מיוזמתן במו"מ בעת הפרת קובננטים, או מסכימות להכניס לשטר החוב התניית "חוב בקשיים").
במתווה השני, שנוגע לחברות שנקלעו לקשיים ואינן משלמות את חובן, הסמכות הסופית להכרעה נותרה בידי ביהמ"ש, ולנושים יש אפשרות להימנע מפנייה לביהמ"ש.
מה שכן, הוועדה מנסה להכניס את הדיונים בביהמ"ש לסד זמנים שאינו בלתי סופי, ולנקודת פתיחה ברורה יותר. זאת באמצעות שינוי החוק, כך שחזקה על חברה שלא עומדת בתשלום חובותיה במשך 45 יום שהיא חדלת פירעון - ולא כפי שקיים כיום, שזוהי רק אינדיקציה לחדלות פירעון.
אך זה לא הכול. מינויים של מנהל חוב (שמינויו יוגדר בעת הנפקת האג"ח, והוא יקבל לידיו את כל הסמכויות לצורך ניהול החוב מול החברה) ונציגות אחת לחברה, עשויים להיות כלים חדשים ראויים לשוק האשראי החוץ-בנקאי.
נהוג לומר שהמוסדיים פחות טובים מהבנקים בטיפול בחוב ובניהולו. זה בא לידי ביטוי גם בשעה שהחברה הלווה נקלעת לקשיים. או אז, הבנקים יודעים לסגור עניין במהירות ולטובת הצדדים "בחדרי חדרים", בעוד שהמוסדיים והחברות הלוות מתגוששים ביניהם, ובינם לבין עצמם, בפומבי, וזאת תוך כדי שהמלווים בשוק החוץ-בנקאי משרתים לרוב אינטרסים רבים שאינם חופפים (למשל סדרות קצרות מול ארוכות).
השינויים הללו עשויים לסייע בהקשר זה, ולהביא להידברות טובה יותר בין חברה שעדיין מצויה במצב עסקי סביר (לצד משבר פיננסי מוגבל), לבין הנושים שעדיין מעוניינים שהיא תישמר כעסק משוקם.
נוסף על כך, ישנן המלצות חשובות נוספות, כגון קביעת מגבלת אשראי לקבוצה עסקית בראייה כלל-משקית - שלפיה קבוצה עסקית תהיה רשאית לקבל אשראי רק עד לרמה של 5% מסך האשראי העסקי במשק; הגבלת התגמול לנותני שירותים בהסדרי חוב - לשכר שעתי של יועץ משפטי לחברות ממשלתיות (500 שקל) - אם כי הרף האמיתי לסך התגמול טרם נקבע, והוא עדיין יותר ברמה הצהרתית (כזכור, נוצרה תעשייה של ממש שניזונה היטב מחברות שבקשיים שנקלעו להסדרי חוב); והמשך דיון ושיפור שלב מתן האשראי.