תקציבי הפיתוח למוסדות הבריאות הציבוריים בישראל, זה שאמור לאפשר להם להחליף ציוד ישן, לשפץ או להקים מבנים חדשים, נחשב לנמוך במיוחד הן ביחס לעשור הקודם והן ביחס לממוצע במדינות המפותחות (OECD) - כך עולה מסקירה מיוחדת שפרסם היום (ד') בנק ישראל.
על פי סקירת הבנק, תקציב הפיתוח שהעמיד משרד הבריאות לטובת מוסדות הבריאות הציבוריים בשנת 2013 עמד על 470 מיליון שקל, כאשר 85% מהסכום יועד למבנים ו-13% להצטיידות. כ-70% מתקציב הפיתוח הופנה לגופים ממשלתיים (בעיקר בתי חולים ממשלתיים), והיתר למוסדות בריאות ציבוריים אחרים.
בבנק ישראל מעירים כי העובדה שמשרד הבריאות מחלק את תקציבי הפיתוח בין בתי החולים על פי מפתח של גודל (היקף פעילות), יוצרת עיוות: בתי החולים הגדולים במרכז הארץ מצליחים לגייס סכומים גבוהים לצורכי פיתוח מתרומות ומפעילות תאגידי הבריאות שלהם (הפעלת חניונים, שטחי מסחר ועוד), ואילו בתי החולים הקטנים והפריפריאליים שמתקשים לגייס תרומות נותרים עם התקציב הממשלתי הנמוך במיוחד.
"כך, בסיכומו של דבר, בבתי החולים הקטנים והפריפריאליים ההשקעות ברכוש קבוע קטנות יותר, והציוד שבו הם משתמשים לרוב מיושן יותר", כותבים בבנק ישראל. מסתבר כי תקציב הפיתוח של משרד הבריאות גדל ב-30% בשנים 2008-2010, אבל בשלוש השנים האחרונות שוב רשם ירידה של 24%.
ההשקעה בנכסים קבועים במערכת הבריאות כולה (לרבות הפרטית), שכוללת את כל מקורות המימון לרבות הכנסה מתרומות וממקורות אחרים כמו תאגידי בריאות, הסתכמה בשנת 2011 ב-2.5 מיליארד שקל, והיא מהווה 3.6% בלבד מההוצאה הלאומית לבריאות.
למעשה, בין השנים 2002-2011 עמדה ההשקעה הממוצעת על 3.3%, זאת לעומת 4.5% בעשור הקודם. הפער לעומת המדינות המפותחות התרחב במיוחד בשנים 2002-2007, אך הצטמצם מעט בשנים האחרונות לא בגלל גידול בהשקעה הישראלית - אלא בשל בלימת ההשקעה במדינות האחרות לאחר המשבר הכלכלי העולמי.
בבנק ישראל מזכירים כי כיוון שסך ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל ממילא נמוך בהשוואה בין-לאומית, הרי שהפער האבסולוטי בין ישראל למדינות ה-OECD בהשקעה בבריאות לנפש גדול עוד יותר. על פי הבנק, בשנת 2010 הסתכמה ההשקעה לנפש בישראל ב-71 דולר (במונחי שוויון כוח הקניה), זאת כמחצית מההשקעה הממוצעת ב-21 מדינות ה-OECD שנבדקו, אשר עמדה על 139 דולר.
ההשקעה בנכסים קבועים בבתי חולים פרטיים מהווה 26% מסך ההשקעה במערכת כולה, זאת אף שמספר חדרי הניתוח הפרטיים מהווה 12% בלבד מסך חדרי הניתוח בישראל ואילו מספר מיטות האשפוז בבתי החולים הפרטיים מהווה 3.3% בלבד.
לפי בנק ישראל, ריסון ההשקעה בפיתוח אינו תוצר רק של תקציב שנתי נמוך, אלא גם של שחיקה וריסון שיטתיים. כך למשל, המדינה מחייבת קבלת רישיון לכל מכשיר רפואי מיוחד מתוך רשימה מוגדרת, כמו מכשיריCT ו-MRI. כך, מספר מכשירי ה-MRI בישראל עומד על 3.03 למיליון נפש (נכון לשנת 2012), לעומת 12.6 בממוצע של מדינותת ה-OECD.
וכך מסבירים בבנק: "מדיניות זו מסייעת לשמור על יעילותה של מערכת הבריאות הישראלית, כאשר לצד הוצאות נמוכות, תוצאות הבריאות בישראל טובות יחסית, אך קשיחותה הרבה פוגעת ברמת השירות לתושבים, מובילה למחסור בתשתיות, ועלולה להקשות על מערכת הבריאות להתמודד בעתיד עם האתגר הנובע מגידול האוכלוסייה והזדקנותה". על פי הבנק, מדיניות זו מביאה בפועל לתשתיות מיושנות, ציוד מתבלה ומספר נמוך של מיטות אשפוז ומכשירי דימות.