איך קורה שבשבוע אחד מאשרת ועדת השרים לחקיקה שתי הצעות חוק שעוסקות בנושא שאותה ועדה עצמה דחתה רק לפני שנה? הרי מחיריהם של הפירות והירקות לא השתנו, הם היו גבוהים ונותרו גבוהים. ומדוע הצעת החוק השנייה, זו של אורלי לוי-אבקסיס מישראל ביתנו - אותה סיעה של שר החקלאות יאיר שמיר, מצומצמת יותר מזו של המועצה לצרכנות?
למעלה משלוש שנים חלפו מאז פרצה מחאת הקוטג', שהעלתה לדיון ציבורי - שלא נפסק מאז - את מחירי המזון הגבוהים בארץ. ממשלה חדשה נבחרה, אך מחירי הפירות והירקות לא ירדו. במועצה לצרכנות, בשיתוף התאחדות האיכרים, עמלו על הצעת חוק שאמורה הייתה להביא ישועה לצרכנים, אך לפני שנה בוועדת השרים בחרו לא לאשר אותה. אם רצו השרים, אפשר היה לקדם את החקיקה כבר אז, וכולנו היינו חוסכים אלפי שקלים בשנה שחלפה.
אז מה קרה עכשיו? נראה שניחוח הבחירות הוא שעולה באפם של חברי הכנסת והשרים, ולפתע הם מנסם לנכס לעצמם הישגים שעד כה הם לא טרחו לקדם. התחושה הזאת מתחזקת כשקוראים את ההודעה לעיתונות שנשלחה בעקבות אישור הצעת החוק של לוי-אבקסיס, שם מופנים חצים חדים במיוחד אל מפלגת "יש עתיד": "אפשר לדבר הרבה על יוקר המחייה, אבל בסוף האזרחים מצפים מאתנו שנעשה מעשה - וכאן עשינו.
מי שמצביע נגד פיקוח והוזלת סל בסיסי של ירקות שיקל משמעותית על כל אזרחי המדינה ובוודאי על למעלה מ-1.8 מהם החיים בעוני, נוהג באטימות לב, או שהוא פשוט מנותק. ההתנגדות לחוק הזה מצד שרי יש עתיד, מציגה את התמונה האמתית של מי שמתיימר 'לייצג' את מעמד הביניים", נכתב שם.
כך או כך, אומרים שהעיקר הוא מבחן התוצאה. אולי, אבל לדרך יש משקל - וכדאי שהבוחרים יהיו מסוגלים לזהות את התהליכים המתרחשים מאחורי הקלעים, שבסוף נוגעים ישירות לכיסם ולצלחתם.