ידיים / צילום: שאטרסטוק
איך זה הרגיש, לחיות בעולם שאין בו טלפון סלולרי? אף אחד מבין אלה שנולדו אחרי 1995 בעולם המפותח, לא יכול לענות על השאלה הזו. סביר להניח שמי שקורא את הכתבה הזו דווקא יכול לשחזר בדיוק איך זה הרגיש, לעמוד בפינת רחוב ולהמתין ללא הסחות דעת לאותו אדם שאין לנו שום אינדיקציה באשר לשאלה כמה הוא רחוק ומתי יגיע, אם בכלל. הזיכרון של התחושה חי וקיים, גם אם עברו שנים. אבל דור שלם של אנשים חדשים, לא יכול לדמיין אותו באמת.
באחרונה קיבלו ילדי בית הספר היסודי משימה: לראיין את הוריהם לגבי חוויתם הפרטית ביום שבו נרצח יצחק רבין. הורים רבים עמדו אילמים מול המשימה. לא משום שאין להם מה לספר על האירוע - הם דווקא הוצפו בעוצמת הרגשות והדברים שיש לומר. אבל הם הבינו לרגע, כי מה שהם חוו כרגש אותנטי - הילדים שלהם רואים כ"היסטוריה" מעניינת יותר או פחות, ולא ממש רלוונטית להווה.
כשנמות, לא רק שלא יהיה זכר לחוויות הללו בעולם הזה, גם לא יהיה מי שיספר אותם מיד ראשונה. את המחסור במספרים-מיד-ראשונה, את היעלמות הידע שרכש דור מסוים, אנחנו נוטים לזכור בישראל בעיקר בכל מה שקשור לשואה. בגלל המרכזיות של השואה בנרטיב התרבותי הישראלי, ובגלל שהיא כל-כך בלתי נתפסת, נעשה ניסיון לקבע את זכר השואה באמצעות תורה שבעל-פה. את יתר המבוגרים, ואת יתר תחומי התורה שבעל-פה גם אצל אותם ניצולים, זנחנו.
"הציונות רצתה לעשות הכול חדש"
הידע שעומד להיעלם לנו בקרוב הוא רב ומגוון. כמעט כל אדם מהמבוגרים ביותר בקטגוריית הגיל השלישי של היום, היה בעל מקצוע כלשהו (כולל ניהול משק בית), והיו לו מיומנויות מקצועיות שלמד מניסיונו הרב. חלקן כבר לא רלוונטיות - אך חלקן כן. מבוגרים יודעים לבצע מלאכות שהולכות ונעלמות, אולם יכולות להיות מעניינות עבור עולם האמנות, למשל.
יש להם ידע על פולקלור - האם לא יהיה עצוב אם איש לא ישמע לעולם את המנגינה היפהפייה הזו ולא ידע, כי שילוב המילים המבריק הזה היה קיים? הם מכירים מקרוב את מה שאנחנו רואים כ"היסטוריה", ומכיוון שראו את האופי האנושי בא לידי ביטוי במגוון סיטואציות ותקופות, יש להם פרספקטיבה וניסיון חיים שלצעירים מאוד קשה לשחזר.
סוג הידע שאוגרים המבוגרים הוא מגוון ולעיתים מפתיע. כל אדם מצוי במלאכות מסוימות משוק העבודה והבית, מלאכות ותיקות שאולי כבר לא לומדים היום, הם יודעים להכין מאכלים שונים ומכירים אמנות ותיקה שרק במקרה לא הפכה לקלסיקה אך היא בעלת ערך, וכן מצויים באומנויות ומלאכות שונות שהולכות וצוברות שוב פופולריות היום - כמו סריגה, קרושה או תפירה ידנית.
הם חוו והבינו את ההקשר של טקסים שונים ומסורות שונות, מדקלמים פתגמים ומשלים המכילים חוכמת חיים של שנים. הם יודעים איך זה באמת הרגיש לחיות בתהליך היסטורי מסוים, וגם כמובן יודעים שיש חיים בלי טכנולוגיות מסוימות, ומה הכלים שבהם ניתן להשתמש כאשר הטכנולוגיות הללו בוגדות בנו. לעיתים אנחנו רוצים לסגת לעולמות פשוטים יותר - למשל מחקלאות מתועשת למשקים מקומיים - אבל פשוט כבר לא יודעים איך לעשות את זה. אפשר אולי לשאול חלוץ מה עשה כשבא לקיבוץ.
ואנחנו? בדרך-כלל נוטים לוותר עליהם. לא פעם נותנים לאלה הבאים בימים להם לשבת בשקט בלילות ארוחת החג, מכונסים בעצמם, בלי יכולת להשחיל מילה לשיחה שמנהלת מהר מידי עבורם בשפה שהם כבר לא לגמרי מבינים.
"אנחנו מדינה צעירה, שלא היה בה עד לאחרונה כבוד לדור הבוגר, כי הציונות ניתקה את הגולה והחליטה לעשות הכול חדש", אומרת נאוה מיכאל צברי, מנהלת משותפת של מרכז רעיה שטראוס לחקר עסקים משפחתיים בפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, החוקרת בין היתר העברת ידע בין הדורות בעסקים מסוג זה. "רק היום, מבינים שיש ערך היסטורי במה שהוא בן 100, ולא רק במה שהוא בן 2,000 שנה. פרויקטים כמו שימור מתחם התחנה הישנה או שימור מתחם שרונה, לא היו יכולים לצאת לפועל לפני 10-15 שנה.
לדבריה, "בתחילת השנה הייתה ידיעה בעיתון על ילד שהולך לכיתה א' באותו בית ספר שבו אביו וסבו למדו. אצלנו בישראל זה חדשות. באירופה ובארה"ב זה לא חדשות. השואה חתכה לנו כל דבר שהיה בית אבא, ואם לא השואה אז העליות השונות והצורך להסתגל למקום החדש על חשבון המסורת הישנה. אז מחקנו גם את הידע שהיה שם. כשהייתי בניו יורק, ראיתי בחנויות קניש, קורנביף ולאקס. מי שהגיע מאירופה לארה"ב בתחילת שנות ה-30 הביא את הדברים האלה איתו, אבל בדרך לישראל חתכו את זה".
רגע לפני פרישה
התחום שבו מתקיים תהליך מבוקר של העברת ידע, הוא העולם המקצועי. חברות מבוססות ידע נערכות לתקופות שבהן מתקיימת פרישה (או מתרחשים פיטורים בשילוב פרישה מרצון של דור שלם של מבוגרים), על-ידי ניסיונות מסוגים שונים לשאיבת הידע מן המבוגרים.
השיטות מגוונות ומובנות, וכוללות תחילה תהליך של הגדרת הידע הרצוי; לאחר מכן יצירת צוותים של המלמד והלומד; פיתוח מערכות תיעוד שיכולות לקלוט את הידע הזה; ועריכת סמינרים או פעילויות אחרות ליתר אנשי הארגון, המעודדות את הפצת הידע החדש על-ידי הצעיר שלכד אותו.
המחקרים בתחום העברת הידע הבין-דורי מדגישים את החשיבות שבגישור על הפער בין האופן שאדם שהוא היום בן 50 ומעלה מארגן ידע, לבין האופן שבו רוצה לקלוט אותו בן ה-20 היום. בני ה-50 ערוכים ומוכנים לכתוב ספר או הרצאה מסודרת על ניסיונם, עם התחלה אמצע וסוף. אבל בני ה-20 בעלי סבלנות מוגבלת, ואוהבים ללמוד מתוך חקר ופתרון בעיות אמיתיות.
אחרי שמתגברים על אתגר זה, הבעיה העיקרית הנותרת בשיטות רכישת הידע האלה, היא שהן ממוקדות בהגדרת הידע שיש להפיק מן הפורש רגע לפני היעלמותו, והתהליך מאוד מובנה ורשמי. לפעמים, אותם מבוגרים יודעים דווקא דברים שהם מחוץ לידע המוגדר על-ידי הארגון. ייתכן שהדברים הכי חשובים שהם יודעים, הם דברים שהארגון בכלל לא יודע שהם יודעים. ואולי הם עצמם לא יודעים שהם יודעים משהו חשוב, כי הוא נראה להם ברור מאליו, והם אינם מבינים שזהו ידע חדש לדור צעיר.
לדברי מיכאל-צברי, בעצמה נצר למשפחת שטראוס כבתה של רעיה שטראוס בן-דרור, שחוקרת את תחום העסקים המשפחתיים, בחברה המשפחתית הוותיקה בעולם - חברת הסויה קיקומן, הנמצאת בבעלות משפחתית כבר 17 דורות - מועבר הידע מדור לדור באשר להכנת הסויה. בישראל העסקים המשפחתיים השורדים ביותר הם מתעשיית היין, והעסק הוותיק ביותר הוא יקב אפרת במוצא, בפאתי ירושלים, השייך לאותה המשפחה כבר שישה דורות מאז הוקם כיקב טפרברג ברובע היהודי בעיר העתיקה ב-1870.
"אלעד תשובה מספר לפעמים שאבא שלו, יצחק תשובה, התחיל לקחת אותו לאתרי בניה בגיל 4, ולימד אותו לקרוא דוחות כספיים בגיל 10", אומרת צברי-מיכאל. "בעסקים משפחתיים מתקיים המנטורינג הארוך בעולם, ובמקומות עבודה אחרים זה חסר. מה שההורים מעבירים לילדיהם במצב כזה, הוא ידע לא פורמלי, קשה לתמלול, שנקרא Tacit Knowledge בתחום ניהול הידע.
"אותו הון חברתי שמוביל לכך שילדים שגדלו להורים בתחום מסוים יודעים למי לפנות בתחום הזה, באיזה נושא ומתי - ידע שנוצר במפגש בין בני אדם ואי אפשר לקבל אותו מספר, למשל. כשיצחק תשובה לוקח את אלעד לאתר ואומר לו כבר מילדות: 'שים לב לדברים האלה', הוא פשוט מעביר לו את ניסיון החיים שלו . זה לא חייב להיות הורה, אלא כל מנטור לטווח ארוך, כמו למשל סגנון פוליטי שעוזרים פרלמנטרים מקבלים מהח"כים שהם עובדים איתם, שלא יכול להגיע משום תואר באוניברסיטה".
ידע שהוא ניסיון חיים יכול להיות גם משפטי סבתא של חוכמת חיים. "בעידן הנוכחי, שבו יש הצפת מידע, מה שחסר לנו ביותר הוא הלימוד המשלב אינטואיציה או אינטליגנציה רגשית", היא אומרת. "דווקא הלימוד מבני המשפחה הוא לפעמים קשה יותר. בהרצאות שלי אני לעיתים מראה קריקטורה של צעיר שמגיע לבוס שהוא גם אביו ואומר 'הגדלתי את המכירות ב-100%!' והבוס אומר 'השרוכים שלך פתוחים'. ההורים תמיד יראו בילדים שלהם ילדים. יש המון רגישויות משפחתיות שיכולות לעלות בתהליך הלימוד ולעכב אותו".
דוגמה נוספת להעברת הידע הבין-דורית ניתן לראות בסרט "הסנדק". דון קורליאונה מכשיר יורש, אבל היחסים מעורערים והוא קשה אל בנו ושיפוטי. כשהדון נורה ומאושפז בבית החולים, בנו סאני מנסה לקחת על עצמו את התפקיד ונכשל. השרביט עובר למייקל, שהיחסים איתו הם אחרים והוא לא הוצמח כיורש. יום אחד הוא משוחח עם דון קורליאונה כשהוא כבר קצת סנילי, ובכל זאת הדון נותן לו את העצה הכי טובה - שמי שיגיע אליו להציע פגישה, הוא הבוגד. זו עצה שנובעת מניסיון אישי של קורליאונה, אינה מופיעה בספרי לימוד, ורלוונטית - למרות שהדון כבר קצת מעורער. "קשה לצעיר להתמיד בהקשבה לדמות כזו, אבל זה משתלם כי לומדים המון", אומרת מיכאל-צברי, "זה שונה מנוסחת הרכב הסויה של קיקומן, אבל לא פחות משמעותי".
"קשישים יכולים להיות חתרנים"
פרופ' חררדו לייבנר מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב, הוא חוקר היסטוריה שבעל פה (בנוסף להתמחותו בהיסטוריה של אמריקה הלטינית) - תחנה חשובה בדרך להבנת שרשראות בין-דוריות.
"הניסיון להפעיל קנה מידה מקצועי-היסטורי לעדויות בעל-פה, דורש מהעוסקים להתרחב לתחומים שבהם ההיסטוריונים לרוב לא נוגעים", הוא אומר. "רוב הידע האנושי אמנם הועבר בעל-פה, באמצעות סיפורים ומסורות שלעיתים רחוקות בלבד הועלו על הכתב, אך ההיסטוריה התבססה כמקצוע שהתשתית שלו היא ראיות כתובות. התרבות שבכתב שולטת, ומורידה לדרגה משנית או נחותה את מה שעובר בעל-פה".
אולם דווקא בעולם האנתרופולוגיה, מקובל לחקור את הקשישים של תרבות מסוימת כדי להבינה, ולייבנר השאיל כמה מן הטכניקות שלו משם. "ההיסטוריה החברתית של ישראל עדיין לא נכתבה", הוא אומר, "דיברנו על ה'אנשים הגדולים' בארץ, על הקרבות והמוסדות, אבל לא על חיי האדם הרגיל מן הישוב. ומהבחינה הזו אנחנו שומעים דברים מאוד שונים לפעמים, מאשר מה שנמצא במסמכים הרשמיים".
כך, בסיפורי הקמת המדינה לא מספרים שבעצם פועלים זרים מסודן הובאו כדי לייבש את הביצות; לא מדברים על החלוצים שנבהלו מהקיבוץ ונמלטו במהירות לעיר; מצניעים רשתות פשע של יהודים בישראל ("הגנב היהודי" הגיע מהר יותר מכפי שביאליק האמין. כנראה שגם "הזונה היהודיה", אבל על כך יש עוד פחות מידע). התורה שבעל-פה שונה מהתורה שבכתב.
- כיצד שיחה בעל-פה נותנת לך תמונה שונה של ההיסטוריה מאשר שימוש במקורות בכתב?
"חשוב לדעת שכל דיון על העבר נעשה מנקודת המבט של ההווה. אם היינו משוחחים על אותו אירוע 30-40 שנה קודם, היינו מעבירים משהו שונה. אסור ליפול לתחושה שמי שחי את האירוע מספר דברים כהווייתם, אלא מה שנראה לו דרך כל מיני מסננים של זיכרון כדבר רלוונטי. הוא גם מתמקד במה שהאדם שמולו מעוניין לשמוע - השואל נותן הרבה מידע דרך השאלות והתגובות המילוליות והלא מילוליות שלו, באשר למה הוא חושב שמעניין. זו שיחה בין-דורית, ולא סיטואציה שבה רק הדור הישן מעביר והצעיר הוא כלי קיבול בלבד".
- העולם היום מלא במידע. למה חשוב כל-כך ללמוד את הידע של המבוגרים?
"תהליך העברת ידע בין הדורות מרבה ידע בעולם. יש לו תועלת שקשה לכמת אותה, אבל יותר ידע נותן לנו יותר אפשרויות, והעולם שלנו מתרחב ואף קבלת ההחלטות שלנו יכולה להיות יותר מושכלת. יש כאן גם תרגיל למידת הגמישות שלנו, כי העבר יכול לאתגר את ההווה בערכים ובחשיבה שלנו שמה שישנו הוא מה שהיה צריך להיות, וכל מה שהיה יכול להיות. העבר אומר לנו שהיו אופציות אחרות, שישנן עדיין אופציות אחרות.
"כל מוסד - ולצורך העניין המדינה היא מוסד אבל גם בית ספר או מועדון כדורגל - מספר את ההיסטוריה הרשמית שלו. זו היסטוריה שבאה לאשר את קיומם ולהצדיק את מעשיהם ואת הסדר הקיים. שרשרת של אירועים שמסבירה איך הגענו עד הלום. לעומת זאת, לזיכרונות ולסיפורים שבעל-פה יש כוח לאתגר את ההיסטוריה המסודרת. כשאנשים באמת נפתחים ומספרים גם על ספקות ואכזבות - ההיסטוריה הפרטית שלהם יכולה לערער את האחידות".
- אז בעצם, קשישים הם חתרנים. הם חושבים שונה מהשיח הדומיננטי כרגע, וגם מספרים היסטוריה שונה. זה קצת כמו לנסוע לטייל בתרבות אחרת, מבלי באמת לנסוע.
"זה לא שקשישים הם חתרנים, אלא שקשישים יכולים להיות חתרנים. הסיפור של מי שאינו במרכז החברה הוא תמיד קצת אחר, ועצם הערעור על הקיים מאפשר חשיבה ביקורתית והצפה של אלטרנטיבות.
"למשל, הזיכרון העדתי הוא חומר נפץ. כמה שהקיפוח נמצא בשיח המיינסטרימי, זה כלום לעומת החוויה הסובייקטיבית. המתחים הרבה יותר גדולים ממה שמיוצגים, לפי ההתרשמות שלי, בערוצים הרשמיים או אפילו בסוציולוגיה הביקורתית. יש לפעמים תחושה של בושה מצד הקורבנות של גזענות ואפליה, וזה פצע מאוד עמוק. ובכל זאת, לפעמים לאנשים הללו יש הזדהות חזקה עם המערכת".
לייבנר מציין, כי קיימים מרכזי מורשת לאיסוף פולקלור, אך הם מעוניינים דווקא בנרטיבים רשמיים חדשים, ולא בלשמוע מה יש לאנשים באמת להגיד".
חוכמת ההמונים, גרסת הגיל השלישי
מחקרים בתחום מראים, כי כאשר אנשי הגיל השלישי מתכוננים לפרישה ומתחילים לחשב את הזמן לאחור עד ליום המכריע, הם מפסיקים לבנות מיומנויות. אווירת "סוף הקורס" הזו יכולה לפגוע ביעילות של העובד.
החוקרים מציעים שכדי שירגישו רלוונטיים וחיוניים, ועדיין חלק מן הארגון, אפשר להעביר אותם מסטטוס של "בניית מיומנות" לסטטוס של "בניית מורשת". כך יחושו המבוגרים שוב חלק בלתי נפרד מהחברה כארגון, ומהחברה בכלל.
לדברי צברי-מיכאל, "קשה למבוגרים כאשר אין חפץ בידע שהם התאמצו כל כך במשך חייהם לצבור. זה עוול נוראי. גם אם לא רוצים את אבא כמנהל של העסק, הוא יכול להיות מנטור לדור שלישי ורביעי. הכול עניין של מינונים - צריך להיות איזון בין החדש לישן, אבל ככל שיהיה יותר מגע אמיתי ומשמעותי בין המבוגרים לצעירים, הלימוד יהיה גם דו-כיווני".
לייבנר: "כשאנחנו מתחילים לחקור קבוצה מסוימת, לרוב זה יהיה קשר אישי שיוביל מאחד לשני. מרגע שנוצר אמון ראשון עם המראיין, זה כדור שלג, ורבים רבים רוצים להשתתף, כי הקשישים חווים בדידות רבה מאוד, ורוצים לדבר. הם מספרים לנו לעיתים דברים שלא סיפרו לילדים ולנכדים שלהם, כי התקשורת הבין-דורית לקויה. מרגע שאנחנו עוברים את סף האמון שלהם, הם מוכנים לספר במשך שעות".
פרופ' דנה רבן מהחוג לניהול ידע באוניברסיטת חיפה, הציעה כבר לפני זמן מה, פרויקט "מחויבות אישית", שבו צעירים יפנו למבוגרים בעלי ידע רלוונטי, ויבקשו מהם סיפורים ותובנות לשם עדכון ערכי ויקיפדיה. המבוגרים לא יכולים לעשות זאת לבד, אך אם ידעו כי דבריהם מופיעים במחשב, הם עשויים להתעניין בו יותר. הצעירים והאנושות כולה ירוויחו שימור של הידע".
פרוייקט של חוכמת ההמונים הוא אתר "נשמה", שבו מצולמות מצבות, וכל מי שיש לו מה לספר על המת המוצג יכול להיכנס ולהשתתף. כך, לדבריה, לומדים על קיומם של אנשים שהיו, על מעשיהם ועל הקשרים ביניהם, באופן המנצל את חוכמת ההמונים.
