על אף הקידום הדרמטי לאירוע שכלל איומים של משרד התרבות להפסיק לתמוך כספית בסינמטק תל-אביב, הסתערות תקשורתית על מנהל הסינמטק והתלקחות שגרתית של הרשתות החברתיות, פסטיבל "48 מ"מ" - המוגדר כ"פסטיבל בינלאומי לסרטי נכבה ושיבה", נערך ללא שום תקריות מיוחדות. אולמות הסינמטק, לעומת זאת, היו מפוצצים עד אפס מקום. "באמת תודה למשרד התרבות על כך", אמר מנהל הסינמטק, יאיר גרבוז, בסרקזם.
גרבוז סיפר שהתקציב השנתי של משרד התרבות לסינמטק הוא זניח יחסית (240,000 שקל מתוך תקציב כולל של 21 מיליון שקל) ולכן הרשה לעצמו לא להתרגש מההצהרות של שרת התרבות לימור לבנת ופשוט נשען אחורה ונתן לשערורייה התקשורתית לעשות את שלה ולהגדיל את היקף מכירת הכרטיסים.
"מה שכן", הוא אמר בטקס הפתיחה שנערך ביום חמישי בערב, "חבל לי שאף אחד מהטוקבקיסטים ואלה שתקפו את הפסטיבל לא באו לפה הערב. הייתי שמח להסביר להם למה חשוב שפסטיבל כזה יתקיים דווקא במוסד ציבורי".
לא ברור אם הגשם השוטף היה מה שהרתיע את אנשי הימין הקיצוני מלבוא ולהפגין מחוץ לסינמטק עם דגלים וסיסמאות, אבל בדיעבד אירוע הפתיחה התגלה כהרבה פחות מאיים ממה שלבנת ואנשיה חשבו. 3 סרטים דקומנטריים/נסיוניים קצרים שהופקו במיוחד לכבוד הפסטיבל הוקרנו שם, שלושתם בוימו על-ידי יוצרים ישראלים יהודים שנענו לאתגר שפרסם ארגון השמאל הישראלי - "זוכרות" וזכו בתמורה למלגה צנועה מהעמותה. "הגן הלאומי" הציג אנימציה ממוחשבת של מבנים פלסטינים עזובים מ-48' שהמצלמה מרחפת ביניהם ובתוכם, כשברקע ווייס-אובר שמקריא מכתבים והחלטות ישנות של רשות העתיקות הישראלית לגבי מה לעשות עם הכפרים הפלסטינים הנטושים; "ברוכים השבים" תיעד את הבמאי ואת חבריו שמתכנסים בבית העם של המושב בו גדלו ומנסים לחשוב כיצד יוכלו להפיק טקס לציון שיבת הפלסטינים המדומיינת, כשהשיחות ביניהם נראות על רקע מסך שחור ומדי פעם מבליחים שוטים שלהם מיושבים בדממה; ו"כל הזכויות שמורות" תיעד בעזרת חפצים זעירים את ניסיונן של הבמאיות להתחקות אחר בעליו המקוריים של הבית בו הן גרות ביפו, ניסיונות שנתקלו בסירוב אגרסיבי מצד בעלת הבית הישראלית, מה שהכריח אותן להשתמש בחפצים וציורים במקום בדמויות וב מציאות עצמה.
הסרטים בלטו בחוסר הקומוניקטיביות שלהם, כששני הראשונים נעדרו נרטיב מוגדר ונראו יותר כמו וידיאו-ארט מהורהר מאשר טקסט קוהרנטי. אין בבחירה הסגנונית הזו שום דבר רע לכשעצמו, אבל העובדה שהנכבה היא הנושא הכי מוקצה בשיח הישראלי גרמה לחוסר הנגישות להרגיש צורם. אם היה איזשהו סיכוי, ולו הקטן ביותר, שהצופה הישראלי היה מתחבר לשיח על נקודת המבט הפלסטינית על אירועי 48' דרך הפסטיבל, באו הסרטים האלה ודרשו לאתגר אותו גם קולנועית.
הפוליטיקאי היחיד שהגיע לאירוע הפתיחה היה ח"כ עיסאווי פריג' ממרצ, תושב כפר קאסם והפלסטיני היחיד שחבר במפלגה ציונית בכנסת. במהלך הפאנל, שהתקיים מיד לאחר הקרנת הסרטים, הוא ביקש לדעת מה ארגון "זוכרות" רוצה לומר לציבור בישראל לגבי נושא הנכבה והשיבה ומה הוא רוצה להשיג. מנכ"לית "זוכרות", ליאת רוזנברג, השיבה לו שהארגון שואף שהישראלים יקחו אחריות על אירועי הנכבה ושכל פליט פלסטיני שרוצה לחזור לארץ - יוכל לחזור.
עצוב ומשעשע
מלבד שלושת הסרטים הקצרים מאירוע הפתיחה כלל פסטיבל "48 מ"מ" עוד 8 סרטים ארוכים יותר, רובם תיעודיים, של במאים פלסטינים מכל רחבי העולם. אחד הבולטים שבהם הוא "עולם שאינו עולמנו" (A World Not Ours) של הבמאי הפלסטיני-לבנוני מהדי פלייפל, שזכה בפרס בפסטיבל ברלין 2013 והוקרן בפסטיבלים נוספים רבים העולם בהצלחה רבה.
פלייפל, 35, בן למשפחת פליטים פלסטינים, ביים סרט על מחנה הפליטים הפלסטיני שבו גדל, עין אל-חילווה, שנמצא בפאתי העיר צידון ובו מתגוררים כ-70 אלף נפש. הוא עזב את המחנה בגיל צעיר עם משפחתו לטובת דנמרק (כיום הוא חי באמסטרדם) אבל חזר מדי קיץ לעין אל-חילווה. הסרט מורכב מחומרים שהוא ואביו, חובב צילום ביתי, צילמו במחנה במשך 30 השנה האחרונות, חומרים שמשרטטים תמונת פרופיל עדינה ורגישה לניואנסים של מחנה הפליטים הפלסטינים הגדול ביותר בלבנון, על כל העוני, הזוהמה והתסכול שבו. פלייפל מתחקה אחר קורותיהם של מספר דמויות: סבו בן ה-80' שמשוכנע שעוד ישוב לביתו המקורי בחייו; דודו שלחם נגד הלבנונים במחנה, איבד את אחיו והפך לסוג של ליצן הכפר; וחברו הטוב של הבמאי מילדות, פעיל פת"ח שמיואש מהמאבק הפלסטיני ומנסה לעזוב את לבנון לטובת אירופ ה.
"עולם שאינו עולמנו" הוא מקרה הפוך לסרטים הקצרים שהוקרנו בערב הפתיחה של הפסטיבל מבחינת מידת הנגישות שלו. מדובר בסרט מהנה, עצוב ומשעשע לפרקים שמלווה בווייס-אובר באנגלית של הבמאי על רק מוזיקת ג'ז בסגנון סרטיו של וודי אלן. הפריבילגיה להיות סרקסטי ומבודח בנושא הפליטים שמורה בשלב זה לבמאים פלסטינים בלבד, כך נראה, ויעבור זמן עד שיוצרים ישראלים יצליחו לעסוק בנכבה בצורה כנה ומכבדת אבל גם משעשעת (אם כי אבי מוגרבי די עשה זאת ב"יום הולדת שמח מר מוגרבי").
"עצם זה שהנכבה קרתה ושמאות אלפי פלסטינים נושלו מבתיהם עבור מימוש הרעיון של פלסטין כמולדתו של העם היהודי זו עובדה שגם היסטוריונים ישראלים מסכימים עליה", אומר פלייפל ל"גלובס". "ועדיין, נראה שישראל מעדיפה לחיות בהכחשה ולהאמין לנרטיב מפוברק שהיא מספרת לעצמה. להכיר ולהודות בפני עם אחר שפגעתם בו זה דבר שפוגע בכבוד העצמי ומערער את תפיסות העולם הבסיסיות, אין ספק, אבל אני משוכנע שזה יהיה לטובה. אם הישראלים יכירו בפני הפלסטינים בזה שפגעו בהם, זה יכול לפתוח אפיק יצירתי וקונסטרוקטיבי לפתרון הסכסוך. להחזיק הכול בפנים רק מחמיר את הבעיה, זה טבע האדם".
- אתה חושב שהפלסטינים צריכים להמשיך לחלום על זכות השיבה, או שעדיף להם להיות פרגמטים ולהתמקד בהישגים ריאליים כמו הקמת מדינה בגבולות 67?
"אני מרגיש שביטויים כמו 'זכות השיבה' ו'גבולות 67' הופכים ליותר ויותר פארסה. הם משמשים רק כדי להמשיך לעסוק בבעיה ולא כדי להגיע לפתרון. הפתרון היחיד לסכסוך יהיה סיום האפרטהייד ושאנשים יוכלו לחיות אחד לצד השני בארץ הזו כשווים. כל השאר שטויות. הבעיה היא שהציונות מתנגדת למצב שבו כולם, יהודים ופלסטינים, הם שווי זכויות. מאז ומתמיד, הציונות האמינה בזה שהיהודים הם עם נבחר והאמינה בלקיחת אדמות וכיבוש, עד היום".
- הישראלים שצפו בסרט שלך, מה אתה מקווה שהם לקחו איתם?
"אני מקווה שהצופים ראו שהפלסטינים הם אנושיים, ויותר מזה - אנושים ושווים להם".