היהירות הרגה את היאיר
איך שגלגל מסתובב. האיש שרצה להיות ראש-ממשלה כנראה כבר לא יהיה ראש-ממשלה. רק לפני קצת יותר משנה וחצי, באביב 2013, נסקה מפלגת "יש עתיד" בסקרי דעת הקהל ל-30 מנדטים. אחרי ההצלחה המרשימה בבחירות שנערכו חודשיים קודם לכן, נראה היה שראשות הממשלה כבר רשומה בטאבו על שמו של מנהיג המפלגה יאיר לפיד. גם לפיד עצמו האמין בכך, הוא התראיין לטלוויזיה והצהיר שהוא יהיה ראש-הממשלה הבא.
והנה היום זה נראה רחוק. רחוק מאוד. אף שרק לפני מספר שעות, התעקש לפיד לפרסם בעמוד הפייסבוק שלו את המשפט "הולכים לבחירות - ומנצחים". לא ברור למה הוא מתכוון. לעצמו? למפלגתו? לגוש שמאל-מרכז שיעמוד בראשו או יהיה חלק ממנו? או שזו בכלל שיחה פנימית שנועדה לשפר את מצב רוחו.
אנשים שמגיעים לפוליטיקה מעולם התקשורת, ובעיקר מהעיתונות הכתובה, מאמינים שמילים משנות מציאות. אם הם יכתבו משהו, העם ילך אחריהם. יאמין להם. יבחר בהם. לפיד בנה את הקריירה שלו לאט, מעל דפי העיתון הנפוץ במדינה. הקמפיין הפוליטי התנהל בתבונה רבה במסווה של טור אישי, שדרכו העביר מסרים לבוחריו העתידיים, עד אותו רגע מכונן שבו ביקש מהם להצביע עבורו. והם הצביעו. בהמוניהם.
אבל אי אפשר לנהל מדינה מתוך עיתון, על עמוד פייסבוק או בראיונות וידיאו. בסופו של יום, אתה אמור להציג הישגים ולהוכיח שההצבעה עבורך הייתה נכונה. וללפיד אין הישגים. הרפורמות שעליהן עמל לא הוגשמו. הוא איבד אנשי-מקצוע מצוינים. ונראה כי גם ריקי כהן מחדרה כבר מתעניינת במפלגת "האווירה החדשה" של השר לשעבר משה כחלון.
לפיד, אם נהיה הוגנים לרגע, לא לבדו. האחריות לכישלון המהדהד שלו במשרד האוצר לא נופלת רק עליו, ואולי כלל לא מתחילה בו, אלא בפוליטיקאי הציני שתמרן אותו לשם, ראש-הממשלה בנימין נתניהו. לפיד, שחקן, סופר, איש תקשורת, הודה לפני שנים רבות שאינו מבין דבר בכלכלה. ועל זה, בדיוק, נתניהו בנה: לפיד ייכנס לתפקיד הגדול עליו בכמה מידות, שלא לומר לא מתאים לו, ומעמדו הציבורי יישחק אט-אט, כך שלא יוכל לאיים בבחירות הבאות על המשך שלטונו של המלך מרחוב עזה.
אלא שמשרד האוצר אינו משרד זניח. הוא המשרד החשוב ביותר בממשלת ישראל. והתנהלותו חסרת האחריות של נתניהו אינה שונה בהרבה מהתנהלותו של קודמו אהוד אולמרט, שתמרן את השר לשעבר עמיר פרץ למשרד הביטחון, רק כדי להותיר את משרד האוצר בידיו של חברו אברהם הירשזון. וההמשך העגום ידוע: הירשזון הורשע בשחיתות, אולמרט ופרץ סיבכו אותנו במלחמת לבנון השנייה. וגם הפעם, להזכירכם, אנחנו היינו אלה ששילמו, ועוד ישלמו, את מחיר הסיכול הממוקד שעשה ביבי ליאיר: המיתון מעמיק, מחירי הדיור עולים, מעבר לפינה ממתין חרם אירופי גורף ועוד כמה צרות. אבל לביבי פחות אכפת מהכלכלה, הוא עסוק בהישרדות אישית ומצידו שהמשק ילך כרגע לעזאזל.
ובינתיים, על ספסלי האופוזיציה, מחוץ למשרד האוצר, כשהלו"ז ריק מפגישות ומדיונים, לפיד יכול לעשות את חשבון הנפש האישי שלו ולתהות אם היה נכון לכנות את המיעוט הערבי "זועביז", לתקוף בחריפות את המיעוט החרדי, ולחבור דווקא למפלגת המתנחלים "הבית היהודי". הזלזול והבוז, המגולמים בתוך אותה יהירות, הם שגרמו לו, מהעבר האחד, לכפות על נתניהו ממשלה שלא רצה בה; ומצד שני, הרחיקו אותו עצמו מהמשרה הרמה. כי כדי להיות ראש-ממשלה מתוך המחנה שלך, עליך לאחד ולא להפריד, לקרב ולא להשפיל. אולי עכשיו ילמד לפיד את הלקח. אולי הוא ישתנה. אולי הוא כבר לא יהיה יאיר לפיד.
