דן להט / צילום: יונתן בלום
הבית
בצומת הסואן של אלנבי ומונטיפיורי, בלב תל-אביב, התנועה ערה. כמה עשרות מטרים משם, בבניין שמור היטב בפינת קרל נטר, שקט למדי. צלילי נגינה נעימים הבוקעים מדירה סמוכה, מרפדים את האוויר. אנחנו עומדים בחצר. מגדל אימתני משקיף עלינו מפאתי רוטשילד ומתחתיו פרוס לו ערסל, הדשא סינתטי, העצים לא, ויש גם ספה נינוחה, כיסאות קש ושולחן אבן בתוככי הבועה הקסומה שיצר לו עו"ד דן להט.
"הבית", מספר עו"ד להט בעוד הוא מעלעל בשרטוטי הבניין, "נבנה ב-1925 ע"י דב טשודנובסקי, האדריכל של רמת-השרון. קנינו אותו ב-2005 ונכנסנו ב-2008. הדירות עמדו למכירה במשך שנה, אף אחד לא רצה לגעת בהן. המקום נראה כמו חורבה. ממש נורא, נורא. חשבו שאנחנו קוקו-לוקו. והיה צריך הרבה חזון. היום, אחרי שכל רחוב נחמני שופץ, המקום נראה כמו פריז. כשעברנו, לובה אליאב, איש יקר, בא לבקר אותנו. הוא גר פה ממול, בקרל נטר 3".
בג'ינס, להט נראה נינוח בביתו החמים, 3 קומות משפחתיות. "התכנון זה אשתי, רונית. זה בית שנועד להכיל את כל המשפחה הגדולה שלנו. לתת לכל אחד מחמשת הילדים את הפרטיות שלו. הם מביאים חברים, נכנסים, יוצאים, כראות עיניהם. שתי הבנות עכשיו בצבא, אז הן באות לשבתות. בחוץ יש ציפורים ואווירונים. הבית הכי תל-אביבי שיש".
בקומת הקרקע, מטבח רחב ידיים עם אי במרכז, והדלתות לבנות עם פיתוחים, הומאז' לימי תל-אביב הקטנה. הרצפה כהה. הספה בהירה. שלל ציורים על הקירות, אחד מהם ואזה עם פרחים ("של צייר דרוזי, אמי קנתה לי את זה"). הכול מדויק, נעים, מואר. כורסאות אפרפרות. על השולחן סחלבים. ומעבר לקיר פינת הטלוויזיה, רמקולים גדולים של פעם, הבד כבר מתפורר; במרכז, למטה, אח, עטופה בעשרות ספרים ודיסקים, אהבותיו הגדולות של להט. "אני שומע ג'ז, מוזיקה ישראלית, קלאסי, וקורא ספרי מתח, בלשים והרבה ביוגרפיות. עכשיו את זו של משה דיין, שכתב הרל"ש שלו, מורל'ה בראון".
בצילום שהוא מראה לי מככב עוד איש צבא. הליכתו בטוחה, משקפי-שמש לעיניו, מאחוריו מסוק, עומד אי שם בתוך שדה. בשביל החיילים הוא רמ"ד (ראש מדור) פיקוד מרכז, בשבילו הוא אבא, שלמה להט ז"ל, צ'יץ', ראש העירייה המיתולוגי של תל-אביב, שנפטר בחודש אוקטובר האחרון. "התמונה מ-1967. דייויד רובינגר צילם. בזמן מרדף בבקעה. פה הוא בדיוק בן 40".
45 שנה חולפות ביעף בין הצילום הזה לבא אחריו, שנמצא על הקיר. אדם מבוגר עומד בחדר, המצלמה מלטפת אותו מעבר לדלת. "זה אבא שלי", אפשר להבחין בדוק של התרגשות בקולו, "פה הוא בן 85. על הקיר מאחוריו תמונה שלו בגיל 21. הבן שלי, תום, תפס אותו בניגוד הזה. תמונה מדהימה".
הזיכרונות מבצבצים מכל פינה. על הקיר שעונה מסגרת. בתוכה שוכנת חולצה צהובה עם המספר 1 והשם המפורש "צ'יץ'". את החולצה העניקה לו קבוצת הכדורגל של מכבי תל-אביב, רגע לפני שהכניסה שלישייה למכבי חיפה. להט-הבן נזכר עכשיו בעיניים נוצצות באותה שבת גשומה בדצמבר 1978, כשאבי כהן, האחד והיחיד, הטיס כדור ב'וולה' אדיר לשער הפועל תל-אביב. גם אני הייתי בדרבי ההוא, איך אפשר לשכוח.
אבא שלי ראש העיר
"נולדתי ב-1959 בתל-אביב, ברחוב אמסטרדם. באותה שנה קנו הוריי את הבית באפקה. אבא היה מהקצינים הצעירים והמבטיחים. הוא ואריק שרון חלקו חדר באוניברסיטה העברית כשלמדו משפטים, עד שהפסיקו את הלימודים. שרון הלך להקים את יחידה 101, ואבא נשלח לארה"ב, הקצין הישראלי הראשון בבית-הספר לשריון האמריקאי פורט-לוונוורת', הפו"מ שלהם. ב-56' הוא התחתן עם אמא והם נסעו לשם יחד.
"אבי, שלמה, נולד ב-1927 בברלין ועלה לארץ ב-33'. אמי, זיוה, תל-אביבית אמיתית, נולדה ב-31', גדלה ברחוב הנביאים, והלכה לבית-הספר הכרמל, לימים גבריאלי. הם הכירו ב-1950, אבל אמא לא הייתה מוכנה להתחתן לפני שסיימה תואר ראשון. אני נולדתי אחרי 3 שנות נישואים, כשחזרו ארצה והסתדרו כלכלית. אבי היה כבר בן 32 ואמי בת 28, זה היה יוצא דופן אז, אבל הלימודים שלהם והקריירה היו בעדיפות ראשונה. ב-3 השנים הראשונות לחיי נדדנו בכל רחבי הארץ, עברנו דירה כל חצי שנה, עד שב-62' התמקמנו באפקה, ושם אמי גרה עד היום. 5 שנים אחריי נולד אחי, אבנר.
"למה אפקה? כי לא היה להם כסף לקנות דירה ברחוב פנקס. אבל לנו היה מדהים שם, הכי כיף בעולם. השכונה הייתה מנותקת מהעיר, זה היה כמו לחיות במושב. שיחקנו כדורגל וכדורסל במועדון השכונתי, ובכל יום חמישי היה סרט. כדי לקחת אוטובוס לעיר, היינו הולכים לדרך חיפה. למדתי באלחריזי, בתל-ברוך, בי"ס קטן, כיתה אחת בכל שכבה, ונשארנו חברים, כולנו מכירים מגיל 3. משם עברתי לגימנסיה הרצליה.
"לא הייתה לי ילדות סטנדרטית. גדלתי בבית של איש צבא, קצין קרבי. אם רציתי לראות אותו, הייתי צריך לנסוע אליו. אני זוכר, בגיל 7, ששמואל גורודיש החליף אותו בפיקוד על חטיבה 7, עם יאנוש ויוסי בן חנן. ואחר-כך נפלתי על אירוע ראשון עם מחבלים בשכם, בתחילת תקופת המרדפים. אבא היה אז מושל ירושלים, השאיר אותי בבית המושל, ניהל את המבצע. האירוע נגמר, ואז הוא חזר ולקח אותי הביתה. בזמן מלחמת ההתשה ביליתי איתו כל סוף שבוע שני ברפידים. בימי שישי היה לוקח אותי נהג לשדה התעופה, ובראשון הייתי חוזר. השתתפתי בתרגילים חטיבתיים, בישיבות, יש לי תמונות, רואים בהן ילד משועמם.
"בסוף 72', אחרי שמינו את דדו (דוד אלעזר) לרמטכ"ל, אבא הבין שרמטכ"ל הוא לא יהיה ופרש מהצבא. הוא היה שותף של ארנון מילצ'ן בליווי מטוסים לארץ, עד שהחליט שזה משעמם אותו נורא. ואז קיבל הצעה מגח"ל לרוץ לראשות עיריית תל-אביב. פנחס ספיר ויוסי שריד מהמערך נפגשו איתו, וניסו לשכנע אותו להיות הסגן של ראש העיר יהושע רבינוביץ', אבל אבא אמר: 'לא, אני רוצה להיות ראש עיר'. אז ספיר איים עליו: 'אנחנו נהרוס אותך'. באמצע הקמפיין פרצה מלחמת יום הכיפורים, הוא גויס לאוגדה של אריק, חזר, וניצח בבחירות שנערכו בפברואר 74'.
"הבחירות היו אז מפלגתיות. אבא אמנם זכה ברוב קולות, אבל לשון המאזניים הייתה ל"ע, שבראשה עמד יצחק ארצי, אבא של שלמה. הוא העניק לאבי את קולו ואת ראשות העיר והיה סגנו במשך 20 שנה. זו הייתה חוויה מדהימה להיות הבן של ראש העיר, החיסרון היחיד היה שלא הייתי יכול לעשות כלום, מאוד מוגבל ומחושב מגיל צעיר, כי על כל דבר הוא היה מקבל דיווח. אבל אבא לא התערב, מי שחינך הייתה אמא שלי. רק פעם אחת הבאתי אותו לגימנסיה, כששקלו שם את המשך לימודיי. השם שלי אפילו לא עלה לדיון, והכול הסתדר".
קורס טיס, יגאל ארנון, ליהמן ברדרס
"בצבא התחלתי קורס טיס ופרשתי מיוזמתי. לא אהבתי לטוס, הקאתי את נשמתי. כשניסו לשכנע אותי להישאר, אמרתי להם: 'חבר'ה, אני סובל בכל דקה שאני טס'. המשכתי בשריון וסיימתי במודיעין. לא זוכר איך הגעתי למשפטים, רק שהתלבטתי בין זה לבין כלכלה, שנראה לי משעמם. עשיתי פסיכומטרי - אין לי מושג מה היה הציון שלי, זה היה אז סודי - והתקבלתי לקדם-משפטים, בניהולו של זאב סגל ז"ל. המרצים שלי היו דניאל פרידמן, נילי כהן ועמנואל גרוס.
"היינו 400 צעירים, 70 מתוכם התקבלו לפקולטה. הייתה תחרות מטורפת, אבל לא התרגשתי. הכרתי שם את אשתי הראשונה, עפרה שטראוס, שלמדה בקדם שנתיים מתחתיי. התחתנו בסיום הלימודים שלי ב-84', והלכתי להתמחות אצל עו"ד יגאל ארנון. הייתי המתמחה האישי שלו. איש מדהים. חכם בצורה בלתי רגילה. הוא נהג לומר לי: 'דן, אפשר לומר 'לא' בשתי דרכים - אפשר לצעוק ואפשר לחייך. בשתיהן התוצאה אותה תוצאה. אז למה לצעוק?' הוא לימד אותי להיות עורך דין.
"ארנון היה הרבה מעבר לעורך דין, ממנו למדתי את יסודות המשא-ומתן. לכן רציתי להיות עורך דין בתחום המסחרי. כי המשא-ומתן הוא תחום אינטליגנטי, וזו פריבילגיה לעבוד בסביבה של אנשים אינטליגנטים. בכל יום לומדים משהו חדש, אין יום שאני לא לומד בו. כשהייתי מתמחה אצל יגאל, הקמנו חברת ביטוח למשפחת חכמי. הוא הקים, אני הייתי העוזר. זו העסקה הגדולה הראשונה שהייתי מעורב בה.
"חיכיתי שעפרה תגמור את הלימודים ונסענו לארה"ב. היא עבדה באסתי לאודר ואני בליהמן ברדרס כבנקאי להשקעות. ליהמן, בעל הפירמה, היה חבר של אבי. אחרי קרוב ל-3 שנים חזרנו לארץ, ובסוף 89' הקמתי משרד עם יורם ל. כהן, בבית הקרן ברמת-גן".
מנפיקים את אקירוב
"בארה"ב עסקתי הרבה במימון, מיזוגים, רכישות, ועבדתי עם דמות מאוד ידועה בעולם שלי, הרווי קרוגר, מהבנקאים היותר ותיקים. ייצגתי את ליהמן ברדרס בארץ כחתם בתהליכי ההנפקות של חברות ישראליות.
"יום אחד הייתי בקוקטייל, מסיבה אצל הוריי, ופגשתי את אלפרד אקירוב, ששאל אותי: 'מה אתה עושה?' אמרתי: 'פתחתי משרד'. 'יופי. ומה עשית בחו"ל?' 'בנקאי השקעות'. אמר לי: 'שמע, אני שוקל לעשות הנפקה ומחפש עורך דין בתחום. אתה מבין?' אמרתי: 'ברור'. אמר לי: 'יום ראשון, 8 וחצי בבוקר, תבוא אליי למשרד'. התקשרתי לשותף שלי: 'יורם, אנחנו יודעים לעשות תשקיפים?' אמר לי: 'לא. אבל נלמד'.
הלכנו לאקירוב, והוא נתן לנו את הצ'אנס הראשון לעשות תשקיף. עבדנו, שני צעירים חסרי ניסיון, בלי שטנצים כמו היום, 24 שעות ביממה, ואקירוב היה מרוצה מאוד. נכנסנו לתחום ומהר מאוד היינו בין חמשת המשרדים המובילים בתחום התשקיפים. הנפקנו את 'מעריב', הייתי עורך הדין של משפחת נמרודי. עסקתי הרבה בניירות ערך. ואז הייתה העלייה מברית-המועצות וייצגנו חברות בתחום הבנייה. זה היה הבסיס למשרד. היינו 5-6 עורכי דין ועבדנו קשה. תום, מיכאלה ויסמין נולדו, אבל ראיתי אותם רק בסופי שבוע. מאוד אהבתי את העבודה".
בניהו, שילוח, מקאן-אריקסון
"כשהתגרשתי מעפרה, נפרדתי מהשותף והקמתי משרד עצמאי, שמוגדר כמשרד בוטיק. אנחנו מייצגים חברות מאוד גדולות ומשקיעים אינדיבידואלים, ועוסקים הרבה בהיי-טק ובמדיה. ייצגתי את אילן שילוח, ורוני ברקמן ייצג את מקאן-אריקסון מול אבי בניהו בתביעת לשון הרע של בניהו סביב פרשת גלנט, לאחר שהתפרסמה מודעה של 'אזרחים מודאגים', שכותרתה 'הפוטש בקריה כמעט הצליח'. שילוח עמד מאחוריה כאזרח מודאג, ולא הכיר את גלנט, ולא היה קשור לאהוד ברק. זו הייתה יוזמה אישית שלו, כמחאה על תהליך בחירת הרמטכ"ל, שהיה בעיניו פסול.
"הסיפור נגמר בכך שבניהו משך את התביעה, ושילוח הבהיר שהכוונה לא הייתה להאשים או לשייך את בניהו למסמך עצמו. הוא לא חזר בו משום טענה שהעלה במודעה. את אשתי, רונית, הכרתי ב-2004 בשידוך דרך אשתו של אילן, שירה מרגלית. אביה של רונית, פרופ' אוריאל רייכמן, היה מרצה שלי".
בריחת מוחות?
"בזמן האחרון יש דיון ציבורי על בריחת מוחות, האם אנחנו צריכים לאפשר לידע לצאת מישראל. אתן דוגמה מתחום חברות החממה. עד 2011-2012, החוק היקשה על משקיעים זרים שנתקלו בבעיות לגאליות, אבל כיום, בעקבות תיקון 5 לחוק עידוד מחקר-ופיתוח התעשייה, תיקון יוצא מן הכלל לטעמי, כל משקיע יודע מה העלות של העברת חברה לחו"ל ומה הסיכון הכלכלי הכרוך בכך. ואכן, משקיעים זרים נרתעים פחות מלהשקיע בחברות חממה, וצריך לעודד ולא למנוע את זה. אני מאמין גדול בהיי-טק, זהו העתיד של המדינה שלנו, והעתיד של הדור הצעיר במדינה. יש תהליכים שאי אפשר למנוע, ועל כך נאמר: if you can't beat them, join them.
"העולם הוא גלובלי. כשאתה ואני גדלנו, היה מסלול חיים מסוים, מודל יפני, אתה נכנס לחברה, גדל ומתפתח בה. אבל העולם משתנה, והדור הצעיר מוצא שעל מנת להיכנס ולהצליח, הוא צריך ליצור לעצמו את מקום העבודה, וזו מהות הסטארט-אפ. אני מאמין שבעולם החדש, עסקים קטנים יהוו את הכוח הכלכלי המניע, וסטארט-אפים הם דוגמה טובה לעסקים קטנים".
חבר מועצת העיר
"ב-1993, כשאבא הפסיק להיות ראש עיר, רוני מילוא רצה שארוץ איתו ברשימה. שיגע אותי. הייתי בן 34, בחור צעיר, נורא קרץ לי להיות חבר מועצה. התלבטתי. אבי אף פעם לא נתן עצות, לא הטיף, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. זו הייתה הפעם היחידה שהביע את דעתו בקשר לחיי, ואמר לי מה לעשות. הוא התקשר אליי ואמר: 'תקשיב, חשבתי על זה, ואני חושב שאסור לך לרוץ'. 'למה?', שאלתי. 'דנקי', הוא אמר לי, 'אתה צעיר מדי לזה. קודם תתבסס, תצליח בזכות עצמך, ואף פעם אל תהיה תלוי בפוליטיקה. לא כלכלית ולא מעמדית'. אז חיכיתי 15 שנה עד שהחלטתי לרוץ למועצה.
"ב-2008 הייתי עורך דין של ראובני-פרידן, שעשו את הקמפיין של 'הירוקים' למועצת עיריית תל-אביב. השותפה שלי בתחום המדיה, אן נחום, לא יכלה להגיע לישיבה איתם, וביקשה שאלך במקומה. היו שם פאר ויסנר ואודי פרידן, ששאל: 'למה שלא תרוץ למועצה עם 'הירוקים'?' וכך התגלגלתי למועצה. אבא אמר 'יופי', היה מאוד גאה. גם בסוף ימיו, כשלא היה קוהרנטי לגמרי, כשהיינו מתיישבים לארוחת ערב בכל יום שישי, היה שואל אותי שאלה אחת: 'דנקי, מה קורה בעיר?'
"במסגרת תפקידי כחבר מועצה, ניסיתי לסייע לצעירים להישאר בעיר. אני לא חושב שצעירים צריכים לגור ברוטשילד, אבל הם צריכים להיות חלק אינטגרלי מתל-אביב, בפלורנטין, ברמת-אביב הישנה. זה נושא לא פשוט. ב-2013 ויסנר החליט לא לרוץ על רקע כתב אישום נגדו, אז נשארתי לבד. נפגשתי עם יאיר לפיד, אנחנו מכירים מילדות, והחלטנו לרוץ יחד. רצתי בראש 'יש עתיד' וקיבלנו מנדט אחד. זו לא הצלחה. יש הרבה הסברים, אבל חונכתי שהסברים זה להיסטוריה".
אריק איינשטיין ואני
"לפני 12 שנה ייצגתי את אריק איינשטיין בסכסוך המפורסם עם אמרגנו מיכאל תפוח. התיק הסתיים ב-2009 בסוג של פשרה; שחרר את אריק מכל קשר לתפוח, וסיים את היחסים ביניהם, כל אחד הלך לדרכו. את הקשר בינינו יצר חבר של חבר שפנה אליי, ואת הכול עשינו בהתנדבות. זכיתי בימי חיי לפגוש את גדולי העולם, מארתור רובינשטיין, דרך ז'קלין קנדי-אונאסיס, ועד דוד בן-גוריון, ועדיין, כל מפגש שלי עם אריק היה חוויה. בכל פעם שישבנו איתו, תמיד היו סיפורים מרתקים ומשעשעים מבצל ירוק ועד גשר הירקון. הוא היה איש מדהים. נדיר. מצחיק. חסר גינונים. נחבא אל הכלים. תמיד אמרתי, שכל הסופרלטיבים שהרעיפו עליו אחרי מותו, צנועים לעומת האיש.
"על הדרך, סידרתי לו פרסומת, לייצג את אחד הגופים הגדולים ביותר בארץ, אחת החברות המכובדות במשק, ולקבל סכום כסף עצום, מאות אלפי דולרים, תמורת שיר אחד שישיר, לפי בחירתו, בזמן שלו, מתי שהוא רוצה. ואז הוא התקשר אלי ואמר לי: 'דן, חשבתי על זה. אני מאוד מעריך את זה. עזוב, זה לא אני'. אמרתי לו: 'השתגעת? גם אלטון ג'ון עושה פרסומות'. 'דן, זה לא אני. זו הזניית המקצוע'. אמרתי: 'מה אכפת לך? זה בשביל הילדים, המשפחה'. והוא: 'זה לא אני'. הייתה לי זכות גדולה לעבוד איתו".
סדר יום
"קם בשש. יוצא לטיול עם הכלבה. מביא לחמניות לילדים מהמכולת וקרואסונים מבן-עמי. פעמיים בשבוע הולך לחדר כושר בשבע. אוכל ארוחת בוקר. מביא את הילדים לגן ולבית-הספר לאמנויות. מתייצב במשרד ב-08:30. היום שלי ארוך ועמוס: עבודה במשרד בשילוב עבודה ציבורית, כתיבת חוזים, דיונים, ייעוץ. ארוחת צהריים מביאים לי מבחוץ. את הוועדות בעירייה מנסה לרכז בבוקר או בערב, חוזר למשרד, מגיע הביתה בשמונה-תשע. משתדל להיות עם הילדים כמה שאפשר, לקרוא סיפור לבן שלי, עד שהם נרדמים. ואז אני מבלה עם אשתי, יוצאים להצגות, סרטים. אני מאמין בחיים, ובזה שהמשפחה היא הדבר הכי חשוב שיש. הולך לישון בדרך-כלל בחצות. היום, כל המשפחה בחו"ל. זו שנה שאנחנו מתגלגלים אחד עם השני. היא נוסעת, אני חוזר. תקופה מאתגרת".
לולא הייתי עורך דין
"החלום שלי הוא ללמוד יום אחד היסטוריה, זה התחביב שלי. אבל להיות היסטוריון? לא בטוח. אני מאוד נהנה ממה שאני עושה, במיוחד מהשילוב עם פעילות ציבורית. זה מעשיר, מעניין, מאתגר את העולם שלי".
בעוד 10 שנים
"על זה נאמר, 'למי ניתנה הנבואה?'".
רזומה
■ אישי: עו"ד דן להט (55) נולד וגר בתל-אביב. נשוי בשנית לרונית רייכמן-להט (45, מפיקת סרטי טלוויזיה), בתו של פרופ' אוריאל רייכמן. אב לחמישה: שלושה - תום (24, סטארט-אפיסט), מיכאלה (21, מדריכה בקורס חובשים בצה"ל) ויסמין (19.5, מדריכה בחיל חינוך) - מאשתו הראשונה, עפרה שטראוס; ושניים מאשתו השנייה רונית - אריאל (9.5) ויהונתן (4)
■ מקצועי: מומחה לדיני חברות וניירות ערך. עוסק במיזוגים ורכישות, מיזמים-משותפים (Joint Ventures), חברות טכנולוגיה, מימון, משפט מסחרי, מסחר אלקטרוני, השקעות זרות והיי-טק, מקרקעין, מדיה, תקשורת וייצוג בתביעות ייצוגיות. תואר במשפטים מאוניברסיטת תל-אביב. עורך דין מ-86'. מייסד ושותף בכיר במשרד עורכי הדין כהן להט (89'). מייסד ושותף בכיר במשרד הבוטיק דן להט (2007). עבד בחברת Lehman Brothers בניו-יורק במחלקת מיזוגים ורכישות. היה חבר בצוות הייעוץ לממשלת ישראל להפרטה. חבר מועצת עיריית תל-אביב (מ-2008) - קדנציה 1: "הירוקים", קדנציה 2: "יש עתיד"
■ בין הלקוחות: קרנות הון סיכון. חברות מדיה ואינטרנט. משרדי פרסום בארץ ובעולם (WPP, קבוצת מקאן-אריקסון, IPG ראובני-פרידן ו-JWT). יצרני מזון (שטראוס-גרופ ועוד). חברת הבנייה שגראווי-ליבוביץ. אקו סיטי אס אל יזמות ובנייה. משקיעים פרטיים בתחום הטכנולוגיה. דה טיים חממה טכנולוגית. איש העסקים ליאוניד נבזלין בעסקת "הארץ". משרדי הפרסום מקאן-אריקסון,ראובני-פרידן, גליקמן-נטלר-סמסונוב ,אדלר-חומסקי ופוגל-אוגילבי במאבק בהמלצות ועדת שחם על רכש המדיה בטלוויזיה. מקאן-אריקסון ואילן שילוח בתביעת הדיבה של דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו. אריק איינשטיין וסימה אליהו בתביעה מול מיכאל תפוח