בחירות לכנסת קלפי / צלם: אריאל ירוזלימסקי
עוד בטרם נפל הפור באופן סופי נכנסו דוברי המפלגות השונות לנוהל בחירות. פעם, טרם ימי הסמארטפון היו הדוברים מפיצים את דברם לכתבים לענייני מפלגות באמצעות הודעות במכשירי הזימונית, מנוחתם עדן. הדובר היה מטלפן למוקדן, מקריא לו הודעה שנוסחה מראש, והמוקדן היה מפיץ את הטקסט לזימוניות של העיתונאים. היו חולפות כעשר דקות בין האירוע ועד לתגובה. נצח במונחים של היום. בחירות 2015, ממש כמו יתר ההתרחשויות במדינתנו הקטנה - מתרחשות היום בוואטסאפ.
הממשלה עוד לא נפלה, הכנסת טרם פוזרה - אבל דוברי המפלגות כבר הבינו לאן נושבת הרוח. בשבוע שעבר מיהרו הדוברים השונים לחנוך קבוצות וואטסאפ חגיגיות לרגל הבחירות, שדרכן הם מטפטפים מסרים מיידיים על בסיס שעתי. כל דובר וקבוצת הוואטסאפ שלו, כל דובר והמבזק שלו. נתניהו תקף את לפיד, לא תגיד "ג'ק" והנה התגובה של לפיד. לפיד יורד על נתניהו, לא הספקת למצמץ ודוברת הליכוד כבר מגיבה.
אסור להפקיר את השטח, חייבים לקבוע את השיח התקשורתי, ואם לא לקבוע אז לפחות להשפיע עליו. יש דיבור כזה של פוליטיקאים, יועצים ועיתונאים: על מה ייסובו הבחירות? האם הן יהיו על ביטחון או על כלכלה? ובקיצור: מה יהיה סדר היום. בפועל, אם לשאול מג'ון לנון, מערכת בחירות היא מה שקורה בשעה שהכתבים תוהים במה תעסוק מערכת הבחירות.
כששואלים בסקרים את הציבור - מהו השיקול המכריע בהחלטה למי להצביע, התשובה הפופולרית ביותר היא תמיד: ענייני כלכלה ורווחה. מיד קמים החכמים ומסבירים: רק בסקרים הם אומרים שהכלכלה תכריע את ההצבעה, בפועל, מאחורי הפרגוד, קובע הביטחון.
האמת היא, שאין חוקיות: הבחירות הקודמות בינואר 2013, התקיימו חודשיים אחרי מבצע "עמוד ענן" בעזה, אבל האג'נדה שלהן נגזרה מהמחאה החברתית שהייתה שנה וחצי קודם בקיץ 2011. הבחירות שלפניהן, בפברואר 2009, התרחשו כשהעולם לא ידע את נפשו מהמפולת של ליהמן-בראדרס, ובארצות-הברית נערכו למשבר הפיננסי החמור ביותר זה עשרות שנים. אבל בישראל התרגשו מ"מבצע עופרת יצוקה", שהסתיים שבועיים וחצי קודם (בינואר 2009), הצביעו על ביטחון, ובחרו בנתניהו.
אם פעם מנהלי קמפיין מוכשרים הצליחו להשפיע על השיח הציבורי, היום זה קשה הרבה יותר. יועצי הבחירות של אהוד ברק הפכו את מערכת הבחירות של 1999 לדיון ארוך וממושך בגורלה של "הזקנה במסדרון" (עד שהאיש שלהם ניצח בבחירות, ומיד זנח את הזקנה לטובת מו"מ כושל עם אסד האב בסוריה).
יש הבדל משמעותי בין מה שהיה אז למה שקורה עכשיו: היום, כדי לשמור על רלבנטיות, הקמפיין צריך להכפיף את עצמו לסדר היום. עד לפני מספר שנים סדר היום נקבע ע"י הקמפיין. נתניהו יכול לדבר על איראן ועל דאע"ש מהיום ועד 17 במארס, אבל עם הבוחרים שטרודים מהדיור ומהמילקי, זה לא יעזור לו.
אתמול נופף ראש הממשלה בדגל הכלכלי החדש שלו: מע"מ אפס על מוצרי יסוד. רק לפני חודש הוא קרא לשר האוצר לבטל מכסים על יבוא, ובכך להוזיל את העלויות; כעת, כשהוא משמש גם כשר האוצר, יש לו כבר תוכנית חדשה. ההיגררות של נתניהו לזירה הזו היא אירוע מעניין. הוא מבין, שהפעם איראן לבדה לא תעזור. בבחירות הקודמות התעלם מיוקר המחיה, וקיבל על הראש 19 מנדטים של לפיד. הפעם, מזה בדיוק הוא ינסה להימנע.
בעידן של רשתות חברתיות ומסרים מיידיים אין שום דרך להכתיב מה תהיה השיחה של מערכת הבחירות. האג'נדה כבר לא נקבעת ע"י קבוצה של כתבים שמחוברת בוואטסאפ לדוברי המפלגות, אלא באמצעות שיח שצומח מלמטה, מהפייסבוק ומהטוויטר, עד שהוא חודר את התקשורת הממסדית ומגיע לפוליטיקאים. הדרך היחידה של פוליטיקאי לקבוע דה-פקטו את סדר היום, היא להשפיע עליו באמצעות תפקידו הביצועי. מלחמה למשל. נותר רק לקוות שמזה נצליח להימנע בשלושת החודשים הקרובים; וגם בשנים שיבואו אחריהם.
הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10