צ`לסי מול ספורטינג ליסבון, ליגת האלופות, צ`מפיונס ליג / צלם: רויטרס
טוב, טעינו. יכול לקרות לכל אחד. בעונה שעברה הבתים באמת היו שעמומון קולוסאלי, ונדמה היה כאילו השליטה המוחלטת של מספר מועדונים הופכת את השלב שלפני הנוקאאוט למיותר. אבל מסתבר שהכל שאלה של הגרלה ושל התקדמות המועדונים מהדרגים הנמוכים. לפני המחזור האחרון בליגת האלופות של 2014/15 ששוחק השבוע - רק בשלושה משמונת בתים היה ידוע מי העולות לשלב הבא. שעמומון? ממש לא.
איך זה קרה? קודם כל זו המדיניות של אופ"א, שביקשה לפזר את סיכויי ההצלחה ואת גשם הכסף מהטורניר. ובאמצעות שיטת ההגרלה שלה שעירבבה את הקלפים היטב - הפכה הכל לאפשרי. באזל השוויצרית הפכה לחממת הכישרונות החדשה של אירופה. אולימפיאקוס הפכה באמצעות כסף לקבוצה עתירת הכוכבים; או שחטאר דונייצק המבוססת היטב. אם מוסיפים 12 קבוצות משלוש הליגות הבכירות (ספרד, גרמניה, אנגליה), שתיים מאיטליה, את אלופת רוסיה וסגניתה ואת בתי ההשקעות ע"ש פ.ס.ז' ומונאקו - הרי שהגרלה סבירה תיצור רוב של בתים עם שלוש קבוצות לפחות שיכולות ביום נתון לנצח כל קבוצה אחרת. כך ניצחה אולימפיאקוס את אתלטיקו ואת יובנטוס, צסק"א מוסקבה את מנצ'סטר סיטי, ובאזל שוב העיפה קבוצה אנגלית (ליברפול) בקלות.
***
בשר התותחים הוא גם לא מה שהיה פעם. לקבוצה הגרועה בשלב הבתים קוראים גלטסראיי (נקודה והפרש שערים מינוס 15), לא בדיוק קבוצת דייגים אלא קבוצה שרשמה שמינית ורבע גמר בשתי העונות הקודמות. וגם לא אפואל ניקוסיה, שכבר עשתה רבע גמר לפני שלוש עונות, ולמרות נקודה בודדת ספגה ארבעה שערים בלבד בארבעת המחזורים הראשונים. אפילו לודגורץ הבולגרית לא באה כתיירת למפעל: הוציאה ארבע נקודות, והייתה אחראית בין היתר לכישלון המהדהד של ליברפול.
מצד שני, הצטמצם מספר הקבוצות שמרסקות כל יריבה הנקלעת לדרכן. ריאל ובאיירן בליגה משלהן, אליה ניתן להוסיף את צ'לסי חסרת החולשות. אבל לא את דורטמונד, למרות שהבטיחה את העלייה והמקום הראשון כבר במחזור הרביעי. וגם אתלטיקו וברצלונה לא היו כל כך דומיננטיות עד כה. במקביל יש לציין את חולשתן של הנציגות ה"חדשות" מאנגליה וספרד, ליברפול ובילבאו, שחוסר ניסיון בשנים האחרונות במפעל היה בעוכריהן, כמו גם פתיחת עונה מחרידה. גם מנצ'סטר סיטי, עם ניצחון בשיניים ברומא, השתחלה בקושי לשמינית הגמר. שלא לדבר על תיבת ההפתעות המסתורית שמהווה את ארסנל הנוכחית.
כל זה יצר מצב שבו תוצאות בלתי צפויות שינו את תמונת הבתים מדי מחזור והשאירו מתח באוויר. בכל זאת, לצד משחקים מותחים וצמודים ראינו חמישיות (ריאל מול באזל, צ'לסי לשאלקה, אתלטיקו למאלמו), שישיות (צ'לסי למאריבור, פורטו לבאטה) ואפילו שתי שביעיות במשחק בודד (דונייצק לרשת של באטה, ובאיירן לרומא במשחק היסטורי). אבל מבין הקבוצות שהובסו - שאלקה ובאזל עלו שלב, וגם רומא לא הייתה רחוקה מכך.
התנודות הדרמטיות ביכולת של קבוצות פאר לכאורה משקפות שני דברים: 1. שהקבוצות הבכירות באמת רק ממשיכות להגדיל פערים מהשאר; 2. ששמיכת ההגנה הפכה קצרה מדי אצל רוב קבוצות הצ'מפיונס. במצב כזה מספיק שקבוצה תדע איפה למשוך את השמיכה כדי לחשוף את היריבה במערומיה.
גארי נוויל, מגן אנגליה ומנצ'סטר יונייטד בעבר, ופרשן מוערך ואינטיליגנטי בהווה, כתב כבר בסוף אוקטובר ב"טלגרף" על "מות ההגנה כפי שהיכרנו אותה". אולי, כתב נוויל, מדובר רק בתיקון של העיוות מסוף שנות השבעים עד תחילת שנות האלפיים, בהן הדגש היה על ארגון ומבנה הקבוצה סביב הגנה הורסת. אולי, הוא הוסיף, הכדורגל הנוכחי הוא כפי שזה אמור להיות. אבל בכל מקרה הוא צודק: המגינים של היום הם קיצונים מהירים שתפקידם לסייע להתקפה בהרמות, רק ללחוץ ולתקל הם לא יודעים כל כך. בכירי הבלמים, מאידך, מקבלים תשבחות על "פתיחת המשחק ויצירת התקפות חכמות", רק נושאי השליטה ברחבה וסיכול התקפות היריב באיבן קצת הוזנחו.
זה מהווה מטעמים למאמן כמו ז'וזה מוריניו. צ'לסי היא דוגמה לקבוצה קלאסית של הגנה ללא פשרות על כל המגרש - ובכל זאת הבקיעה 17 שערים בשלב הבתים, יותר מכל קבוצה אחרת, אחרי שחשפה את חולשת ההגנות היריבות. בכדורגל הנוכחי, מסתבר, חייבים לשחק הגנה אבסולוטית של כל הקבוצה תשעים דקות, אם לא רוצים ליפול למלכודות של מאמנים טקטיים כמו מוריניו, גווארדיולה, אנצ'לוטי, סימאונה, קלופ ודומיהם. מה שבטוח, הוא שאי אפשר לסמוך על הכרת המערך של היריב כדי "לחסוך" בהגנה. כי האלמנט הנוכחי החשוב ביותר הוא הגמישות הטקטית שמביכה את היריב. חלוץ הגמישות הזו הוא שוב האדון גווארדיולה: באיירן שלו לא שיחקה פעמיים באותו הרכב, אבל יותר מזה - היא שיחקה בשישה מחזורים בעשרה מערכים שונים על המגרש. כשגם מול רומא פפ צועק לשחקניו ומכוון אותם לעמדות חדשות ומשופרות. לא, גם אחרי ה-1-7 הוא לא היה מרוצה.
***
בכלל, יפה לראות איך שלוש הקבוצות המובילות ביבשת מדגימות שלוש פילוסופיות משחק שונות זו מזו. ריאל מדריד מסתמכת על יכולת אישית והבנת משחק עמוקה של כוכביה, ומתקיפה בעיקר עם מהירות וטכניקה; באיירן מינכן מצידה מטפחת החזקת כדור יעילה, לחץ על היריב וגמישות טקטית, ומסתמכת על צירופי מסירות ויצירת שטחים בהתקפה; צ'לסי, לעומת השתיים, היא קבוצה של נו-נונסנס. מה שמדהים אצלה היא היעילות המקסימלית, המתובלת בחכמת משחק עילאית. לכל עבירה יש כתובת ועיתוי מדוייקים. כל מסירה היא לרגל הנכונה במאית השנייה הנכונה.
כשמוסיפים לאלה את הקו השני של הכדורגל האירופי (הכל נכון רק לשלב הבתים!), בדמות הטיקי-טאקה המשופר של בארסה, האינטנסיביות ההרמונית של קבוצה מגובשת כאתלטיקו, ומשחק הלחץ המהיר של דורטמונד - הרי שיש לנו מבחר אולי חסר תקדים של כדורגל משובח בליגת האלופות. יהיה מרתק לראות את הסגנונות פוגשים זה בזה בשלבי הנוקאאוט הדרמטיים.