חצי שנה חלפה מאז חשף "גלובס" כי בכוונת משרד האוצר להקים מערך פיקוח על בתי ההשקעות, שמנהלים כבר כ-500 מיליארד שקל מכספי הציבור. גם ברבעון השלישי של 2014 נותר הפיקוח על הגופים הללו חלקי בלבד - כשהנהנים העיקריים מכך הם בתי ההשקעות הפרטיים. האחרונים, כידוע, אינם מפרסמים דוחות כספיים מלאים, ומתנהלים בשקיפות לא מלאה כלפי הציבור. להלן ארבע נקודות למחשבה סביב השאלה מדוע יש לחייב את כל הגופים שמנהלים כספי ציבור, לרבות אלה שבבעלות פרטית, בפרסום דין וחשבון לציבור.
1. אומרים שתקופות שפל בשווקים חושפות תחלואים. 2013-2014 היו דווקא שנות גאות בשוק ההון, אולם במהלכן נחשף ממצא מטריד: מנהלי חלק מבתי ההשקעות הפרטיים לוקים ב"פיצול אישיות". כשהתוצאות הכספיות שלהם טובות - בייחוד בהשוואה למתחרים - המידע הופך פומבי. אבל בתקופות שבהן התוצאות מעורבות, אותם גופים מעדיפים שלא לחשוף את הנתונים.
כך זה עובד: תחילה מחכים לתוצאות בתי ההשקעות הציבוריים, אלה שעליהם חלה חובת דיווח. אחר כך משווים אותן לביצועים של הבית, ובהתאם מעבירים לתקשורת נתונים חלקיים - רק אם אלה מציגים את בית ההשקעות באור חיובי כמובן.
אם הנתונים לא מחמיאים (כמו שכנראה קרה בשנים קודמות, שהיו פחות טובות בענף), חוזר בית ההשקעות להיות אותו גוף פרטי שאסור לו לחשוף נתונים. כך מייצרים תדמית מחמיאה, כזו שמתבססת על מידע חלקי ואינה בהכרח משקפת נאמנה את התנהלות הארגון.
2. פסגות, בית ההשקעות הגדול בישראל, הוא גוף פרטי. למרות שהוא מנהל כ-200 מיליארד שקל מכספי הציבור, דוחותיו הכספיים ואופן התנהלותו כארגון חשופים אך ורק לבעליו - ובראשם בעלת השליטה בו, קרן אייפקס (77%).
יש שיאמרו כי זהו חלק ממהלך העסקים התקין, בייחוד בעולם קרנות הפרייבט אקוויטי, ויתהו מדוע צריך לדרוש מפסגות, או מיתר בתי ההשקעות הפרטיים, לפרסם דוחות כספיים. התשובה לכך פשוטה: העדר השקיפות הזו משחקת אך ורק לטובת הגופים הללו ובעלי השליטה בהם.
הנה דוגמה. בפברואר האחרון חשף "גלובס" כי פסגות נטלה מאייפקס, שמנוהלת בישראל על-ידי זהבית כהן, הלוואה של 200 מיליון שקל (לטובת רכישת פעילות תעודות הסל של מיטב) בריבית מזנין של 10%לשנה. האם פסגות, בית ההשקעות שמעניק בעצמו הלוואות לחברות רבות במשק, נמצא במצב שהוא נזקק להלוואה בריבית כה גבוהה, או שמא מדובר בהטבה לבעלת השליטה?
פסגות ואייפקס הם גופים יציבים מבחינה פיננסית. נוסף על כך, ההלוואה האמורה משולמת מכספי הנוסטרו של בית ההשקעות, ולא ישירות מחסכונות ציבור, ובזמנו נטען שהריבית שאייפקס דרשה תואמת לממוצע בשוק בעסקאות מסוג זה וכי ישנן עשרות הלוואות בשוק שניתנו בריבית דומה. ועדיין, האם בעקבות הפרסום מצא אחד הרגולטורים לנכון לבדוק את טיב ההלוואה הזו, או שמא הנושא נפל בין הכיסאות? (חברות הגמל והפנסיה מפוקחות על-ידי הממונה במשרד האוצר, ופעילויות קרנות הנאמנות, תעודות הסל וניהול התיקים מפוקחות על-ידי רשות ניירות ערך. על הגופים השולטים בפעילויות אלה אין פיקוח).
אנחנו לא יודעים את התשובות, כי הדוחות המלאים של פסגות, שמנוהל ע"י חגי בדש, אינם פומביים. אנחנו גם לא יודעים כיצד מתנהלים יתר בתי ההשקעות הפרטיים. אולי גם הם נאלצים לנהל עסקאות שכאלה עם בעלי השליטה בהם?
מה שאנחנו כן יודעים, זה את מה שההלוואה מאייפקס עשויה ללמד על סדר העדיפויות בארגון שבשליטתה: פסגות הנו קודם כל גוף המשרת את בעלי המניות שלו, ורק אחר כך הוא בית ההשקעות הגדול בישראל, שמנהל מאות מיליארדי שקלים מכספי הציבור.
3. עובדתית, חלק מהנתונים הכספיים של בתי השקעות פרטיים מסוימים "דולפים" מדי פעם. האם הציבור, זה שהרגולטורים אמורים לשמור עליו, משלם דמי ניהול כדי לקבל בתמורה תמונה חלקית (ולעיתים מעוותת) של הגופים שמנהלים את חסכונותיו? האם לאותו ציבור אין זכות לדעת כיצד הגופים הללו מתנהלים, שלא לדבר על השכר המשולם למנהלים העומדים בראשם?
הרי מטרתו של דוח כספי היא לספק למשקיעים מידע על מצבו העסקי של התאגיד המנהל כספי הציבור. לכן, לטעמנו, הם חייבים בדין וחשבון לציבור החוסכים. בדיוק כשם שחברות הביטוח הפרטיות נדרשות לפרסם את דוחותיהן.
4. אנחנו לא יודעים למה הקמת מערך הפיקוח על בתי ההשקעות מתעכבת. יכול להיות שלוקח זמן ליישם את ההחלטה, כי חלפו "רק" תשע שנים מאז שוועדת בכר המליצה להשוות את הפיקוח על בתי ההשקעות לפיקוח על יתר הגופים הפיננסיים.
נוסף על כך, ייתכן שבאוצר מתקשים למצוא נימוקים להגברת השקיפות בענף. הרי כיום בתי ההשקעות מפוקחים באופן חלקי, בעוד שהבנקים מפוקחים באדיקות על-ידי בנק ישראל והמפקח על הבנקים, וחברות הביטוח מפוקחות בהיקף דומה על-ידי אגף שוק ההון באוצר.
אבל למה למהר, הרי כבר כמה שנים שבתי ההשקעות הם שחקנים מרכזיים בעולם הפיננסי, גופים שמנהלים מאות מיליארדי שקלים מכספי הציבור, והיד עודנה נטויה. למה צריך לדרוש מהם לתת דין וחשבון על האופן שבו הם מתנהלים, כשאפשר לתת להם להמשיך ולהתנהל בשקיפות חלקית מול הציבור שמממן אותם.
