יום ראשון בערב, ביתן 10 בגני התערוכה בתל אביב. עוד מעט תתכנס ועידת מפלגת העבודה ותאשר ברוב קולות את איחוד הרשימות עם התנועה ואת הרוטציה בין יצחק בוז'י הרצוג לציפי לבני במקרה שהשניים ינצחו בבחירות.
זה לא הולך להיות ערב דרמטי במיוחד והרוחות רגועות, נעימות אפילו. מישהו דוחף לי ליד פלייר של איתן שוורץ המתמודד על מקום בפריימריז, שהפעם הולכים להיות אכזריים במיוחד ועל כך בהמשך. נועם שליט מסתובב לו בשקט ומושך מעט תשומת לב. שניים מהדוברים של הרצוג ניגשים אליי, גאים בעבודתם. תראה מה עשינו בשבועיים, הם אומרים וגוערים בי כשאני מוציא מהפה את המילה בוז'י. אסור לומר בוז'י יותר. בוז'י מת, יחי יצחק.
בפואיה מוגש כיבוד קל - מיני כריכים עייפים - וצירי הוועידה יורדים עליהם כאילו אין מחר. חברי הכנסת של העבודה מטפטפים פנימה וכל מי שאני מדבר איתו משדר אופטימיות, שלא לומר אופוריה זהירה. אלא שזו מתקלפת מהר יותר מליידי גאגא. הסכינים אמנם טמונים עדיין בנדנים, אבל הם כבר מושחזים טוב-טוב. את הדי.אן.איי של העבודה אי אפשר לשנות במחי ייעוץ תקשורתי ומיזוג אד-הוק. יש דברים עמוקים יותר: פה נותנים כך וכך ימים של חסד, וברגע שהם נגמרים, נשלפים הסכינים. בטח ובטח כשמבטיחים דבר שיהיה קשה עד מאוד לספק, כמו ניצחון בבחירות, ובטח ובטח כשמרוב מיזוגים ושריונים, נוצר מצב שבו לא מעט מחברי הכנסת המכהנים ייפרדו מהמשכן לטובת כאלה שלעולם לא היו נבחרים.
*** הכתבה המלאה - במגזין G
