שחקני השכונה / צילום:דודי חסון
סצנת המסעדה בפרק הפתיחה של סדרת הלהיט "השכונה" (ניקלודיאון בהוט), אמורה להבהיר לצופים במה הדברים אמורים. חבורה של בני נוער בבגדים פסטליים ודיבור יהיר מזמינה טירימיסו ממלצרית בת גילם לבושה שחורים, עם שיער סתור ועיניים עייפות. במהרה ההזמנה התמימה הופכת להתעמרות, והנערה העשירה והבלונדינית, אגם שמה, מכנה את ויקי המלצרית "פרחה" ודורשת את פיטוריה.
ברגע זה אמור הצופה הצעיר של סדרת הנוער להבין את החלוקה הברורה שבה מתנהל העולם שיצר עבורו כותב הסדרה גיורא חמיצר. עולם שבו זה לצד זה, באותו ישוב, שוכנים שני מעמדות שנפגשים בבתי הספר ובמכולת השכונתית, אבל למעשה יישארו מקבילים לעולם. "פתאום הורים מספרים לי שהילדים שלהם באים אליהם ושואלים 'אנחנו עשירים או עניים?'", מספר חמיצר בראיון ל"גלובס".
- וזה טוב שילדים שואלים את השאלה הזו?
"זה מדהים. זה טאבו בהרבה משפחות, ואני נגד זה. כל תסריטאי צריך לשבור את הדברים האלה. האג'נדה שלי היא אחת - לפתח סקרנות וספקנות. סקרנות במובן של להיות פתוח לעולם, לדבר על דברים שלא היה בסדר לדבר עליהם עד היום. נושא הספקנות בא לידי ביטוי גם בזה שהמבוגרים בסדרה או מסתירים משהו או שהם אימפוטנטים לחלוטין בהתנהלותם. זה מוטיב אמנותי שיש בהרבה יצירות לילדים לאורך השנים מצד אחד, ומצד שני זה מפתח ספק שצריך להיות כלפי המבוגרים. חשוב לפתח אצל ילדים בארצנו חשדנות בריאה במניעים של האנשים סביבם. וילד ספקן יגדל להיות אזרח טוב יותר".
- גם אם יהיה ספקן גם כלפי הוריו?
"כלפי העולם כולו. אני מאחל גם לילדים שלי הסתכלות ביקורתית על העולם".
צפייה משותפת עם ההורים
גיורא חמיצר, 43, הוא אולי בכיר היוצרים לילדים ולבני נוער היום בישראל. "השכונה" היא הסדרה הרביעית שכתב אחרי להיטים כמו "השמינייה", "האי" ו"החממה", המשודרת בימים אלה ב-yes. בעבר יצר את פורמט "ששטוס", שעליו גדלו בחדווה דורות ילדים. גם הוא וגם בכירים בניקלודיאון ובהוט, מעידים על כך ש"השכונה" היא הראשונה מבין סדרות הנוער שמושכת תשומת לב ערה ממבוגרים.
"זה מאפיין את הסדרה הזו באופן קיצוני", אומר חמיצר. "היא כתובה באופן משפחתי, יש בה הרבה יותר ריאליזם מהסדרות הקודמות, פחות משהו שנראה בעיני מבוגרים מופרך ופנטסטי. ועדיין, עם מוזיקה וקווים קומיים. זה ההישג הגדול ביותר שלי - שההורים רואים את זה עם הילדים. שהצלחתי לבנות משהו שההורים לא מרגישים שהם עושים הקרבה איומה כדי לצפות בו, והילדים לא מרגישים שזה מעל לראשם".
- אז האם זו סדרת המעבר שלך מעולם הנוער אל הכתיבה למבוגרים?
"לא. מכמה סיבות. ראשית, טוב לי בעולם הילדים. בארץ, המציאות היא כזו שהמקום היחיד שבו אני יכול לקבל חופש יצירתי מחד, ועבודה קבועה מאידך, היא העולם הזה. זה לא רק עניין יצירתי, זה גם כלכלי. כשאתה יוצר סדרה למבוגרים, יש משהו כמו ארבע שנים בין הרגע שבו הצעת את הרעיון לסדרה ועד שאתה מוזמן להקרנת הבכורה. לפעמים אפילו יותר, כי תהליכי הפיתוח ארוכים. אצל ילדים ברור שהם מכורים לדבר הזה והם צריכים לקבל עונה פעם בשנה, ואין מצב שתחכה יותר משנה עד שתעלה העונה הבאה. ההמשכיות הזו גורמת לשוק לשגשג ולפרוח ולמאות אנשים יש עבודה כל השנה".
סדרות הילדים והנוער הן אחד ממנועי הצמיחה המשמעותיים של פלטפורמות השידור הישראליות, והן משקיעות לפחות 40 מיליון שקל בשנה על מנת לייצר סדרות שייצרו את נאמנות הקהל הצעיר אליהן. לדברי אורלי אטלס, מנכ"לית משותפת של ענני תקשורת ומי שמנהלת את ערוצי ויאקום בישראל ובהם ניקלודיאון, הקול הרך ביותר בבית הוא המכריע בשיקולים צרכניים, ובעיקר בכל הנוגע לטלוויזיה.
"שוק הטלוויזיה נכנס לתחרות", אומרת אטלס. "צפויות להיכנס פלטפורמות חדשות וגם המלחמה בין הוט ל-yes גדולה מאי-פעם. מנהלי הפלטפורמות יודעים שהילדים לא יתנו להורה לעבור למקום אחר אם הוא נקשר לסדרה. לכן, בכל הקשור לתפיסת השווי של הוט או yes בבית, לילד יש השפעה".
- אם כך, הערך הוא בעיקר מיתוגי. העובדה ששמים את הפרקים ברשת האינטרנט לא מזיקה לזה?
"אנחנו מעלים מעט פרקים באינטרנט, כדי לחשוף את מי שלא לקוח של הוט לסדרה ועל מנת שהילדים ישכנעו את ההורים לעבור לפלטפורמה. להוט יש מאסה קריטית של תוכן מקורי, והיא גורמת ללקוח להרגיש ערך משמעותי. בטח שסדרה כל-כך מצליחה מסייעת לכך".
אפליקציה ייעודית
ואכן מדובר בהצלחה פנומנלית. בשעת השידור הקבועה של "שכונה", 15:40, גובר ערוץ ניקלודיאון כמעט על כל ערוץ אחר ובכלל זה על ערוצי הברודקאסט. האפליקציה הייעודית שנוצרה לה מדורגת ראשונה בקטגוריית הבידור, וההערכה היא כי יותר מ-20% מילדי ישראל מחזיקים בה, שהם כ-110 אלף ילדים. ממוצע הכניסות היומי לילד עומד על 10 פעמים ביום, לא פחות.
האפליקציה הייחודית מדמה את הרשת החברתית של כוכבי הסדרה, ודרכה ניתן להציץ בשיחות שמנהלות הדמויות המובילות אותה ולהתעדכן במתרחש בין הפרקים. השיחות בין הדמויות מתבצעות בקבוצות, ובמסך הראשי ניתן לבחור לאיזה קבוצה להיכנס, לצפות בהודעות האחרונות ולהגיב על ההודעות.
בפייסבוק, שנחלשת דווקא בקרב צעירים, גרף עמוד הסדרה קרוב ל-11 אלף לייקים והוא עומד על יותר מ-160% במדד מעורבות הגולשים. באינסטגרם, 20 אלף עוקבים מחוברים למתרחש, ואת מה שקורה בצינורות הוואטסאפ, אפשר רק לנחש. ושימו לב לנתון הזה - בתוך חודש אחד בלבד, רשמה הסדרה יותר מ-3 מיליון הזמנות ב-VOD.
"ה-VOD לא מייצר יותר הכנסות, הוא בחינם, אבל הוא בהחלט מחזק את המותג", אומרת אטלס. "מהנתונים שלנו עולה שהילדים רואים את הפרק בערוץ הליניארי בשעת השידור שלו וברגע שהפרק מסתיים, הם עוברים ל-VOD ורואים את כל הפרק מלכתחילה. כשההורה חוזר הביתה, הוא צופה עם הילד שוב".
על-פי ההערכה בשוק, עלות הפקתה של "שכונה" עומדת על כ-10 מיליון שקל לעונה. בהמשך תשכיל ענני תקשורת לייצר מרצ'נדייז יחודיים לסדרה, וכנראה גם אירועים ומופעים יחודיים. כוכבי הסדרה, שרובם נחלצו מאנונימיות בתוך חודש בלבד, יהפכו בעצמם למקורות הכנסה נאים כשיהפכו לאלילי ילדים שמופיעים בפסטיגלים וקמפיינים.
למרות התקוות הרבות שמונחות על כתפיו, אומר חמיצר כי הוא נהנה מחופש יצירתי מוחלט. "נתנו לי את החופש להשתמש בשחקנים לא מוכרים, וזה דבר שלא יכול לקרות בברודקאסט. בקשת היו מחייבים אותי לשים את קותי סבג.
"אני יודע מה המגבלות שלי, ואני יכול לשחות בתוכן ככל שאני רוצה לעומת תסריטאי בפריים טיים, שם יש ארבע ערכאות מעליו שיכולות לשנות את יצירתו מהקצה לקצה. כשעבדתי עם הברודקאסט (בסדרה "מעצר בית" בקשת, ל"א), היה לי מאוד קשה, שאני צריך להצטדק ולהילחם".
לגעת במציאות הישראלית
הסדרה נעה סביב מערכות היחסים בין ילדי "שכונה", בני נוער דלי אמצעים שנאבקים בעצמם על קיומם ובין ילדי שכונת הפאר "נרקיס", שמקיפה אותם. כמובן שיש אהבות ושנאות, רגעים קומיים ואפילו אוצר שצריך למצוא. באותה סצנה במסעדה, הנטייה הטבעית היא להזדהות עם בת השכונה הגאה, אך דווקא משהו בבני העשירים שמתקשים להבחין בזולת, מזכיר בני נוער רבים ולא משנה מאיזה מעמד כלכלי.
חמיצר מסכים שלא בהכרח מדובר במאבק מעמדי, אלא בעצם במאבק פנימי שכל ילד חש בתוכו. "זו בסך-הכול מטאפורה. המיעוט הדחוי הזה יכול להיות כל-כך הרבה דברים, בעיקר בישראל. אין קבוצה שלא יכולה לראות עצמה כ'שכונקים' שמישהו מקיף אותם. בכל סדרה אני תמיד מתחיל בסטריאוטיפים, ואחר-כך הדמויות מתעגלות ונמצאות במקום אחר לגמרי. הטובים לא טובים והרעים לא רעים. הדילמות של מי שהוא בעל הכוח מעניינות הרבה יותר. הוא שצריך לקחת את ההחלטות המוסריות וזו המורכבות שאני מנסה להוליך אליה".
- זו גם מראה בפני הילדים?
"בוודאי. כל צופה יכול למצוא את עצמו בשני המקומות. אני זוכר את עצמי כטינאייג'ר, הייתי יכול להיות קורבן ומתעלל באותה הפסקה. הכי אלימים מציירים עצמם בעיניהם כקורבנות".
- מתי החלטת שאתה מפסיק לכתוב על יכולות על ועולמות מדומיינים ולגעת במציאות הישראלית?
"השתכללתי ככותב. לכתוב על גיבורי-על זה פתרון קל לכותב. הייתי צריך להרגיש מאוד מיומן כדי לכתוב סדרה כזו, ולפני שמונה שנים לא הייתי מצליח לעשות את זה. בסיפורים כאלה, אם אתה טועה במילימטר, יוצא לך סרט בורקס. אני זוכר את הרגע שהלכתי ברוטשילד במחאה ב-2011 ואמרתי שזו תהיה הסדרה הבאה שלי, כי זה היה כל-כך חזק. הבערה שהייתה בעיניים של האנשים הבהירה שזו הסדרה".
- ומה אתה רוצה להגיד באמצעות הסדרה הזו? יש לך כח עצום בקרב הצעירים.
"התפקיד שלי הוא להציף, לא להגיד. הדעות שלי מאוד מורכבות. לכתוב סדרות על נוסעים בזמן היה מייאש - תראה את הקיץ שעבר עלינו עכשיו, והנה יום אחרי שזה קרה אף אחד כבר לא זוכר. 2 מיליון ילדים עברו קיץ טראומטי, המדינה הזו משוגעת לגמרי. אין ספק שחלק ממה שתורם לפסיכוזה שלנו זה הבועתיות שאנחנו חיים בה. אני בא ממקום עדין, שאומר בואו נדבר על דברים אחרים, כי הדיון הוא המטרה".
במקרה זה, נראה שנוח לך שמדובר בבני נוער וצריך להיות עדין איתם יחסית, כי אתה עוסק בעולמות חברתיים שיכולים להיות קשים מאוד, טעונים, ובכל זאת אתה עוצר את עצמך, שלא להיות קשה מדי.
"נכון. באופן מודע לחלוטין. מה שאני מנסה לעשות זה מהלך עדין. במיוחד עם קהל כזה. ברגע שאתה מאבד את העדינות, אתה לא מדבר אליהם יותר. כשהם ירגישו שזו הטפה, הם לא יהיו איתי יותר. אני בסופו של דבר מספר סיפורים. לשם כך שכרו אותי, אני לא נביא ולא מטיף בשער. אני הולך על ביצים, במיוחד בסדרה הזו".
- מדוע נמנעת משיח עדתי? הרי זו התעמקות אמיתית בשבר המעמדי בישראל - העובדה שבשכונות ובשכבות החלשות, נמצא בעיקר את בני עדות המזרח.
"אם הייתי הולך למקום העדתי הייתי מפספס את האוניברסליות של הסיפור הזה. אפשר לקחת את הסדרה הזו לכל מקום אחר ועדיין להרגיש ישראליות. המטרה היא למצוא את המקום האוניברסלי והכייפי. ברגע שזה יפסיק להיות כייף - זה הכי מסוכן. לא צריך לבוא עם פטיש בראש. אני רק מנביט זרעים קטנים, אולי דברים ישקעו אצל הצופים וינבטו רק אחרי שנה".
- מה אתה חושב על היצירה שיש למבוגרים בישראל?
"יתכן שזו משאלת לב, אבל נראה לי שהפריים טיים מאבד את כוחו והריאליטי הולך וגווע. תראה את הפסטיגל. לפני שלוש-ארבע שנים כולם באו מהריאליטי והשנה הם מסדרות הנוער. בשנתיים האחרונות אין כמעט ריאליטי שמייצר באזז אמיתי, ועל זה אני מברך מאוד. בהוט וב-yes עושים סדרות מדהימות. 'איש חשוב מאוד' הייתה סדרת מופת. מתוך הכמות מגיעה האיכות".
- מה חשבת על שיר הסלפי של הפסטיגל?
"לא התרגשתי מזה. הביקורת באה בעיני ממקום פטרוני. הפסטיגל של לפני 30 שנה היה חלטורה לעומת היום. ירדנה ארזי וגידי גוב באו חצי שעה לפני ההופעה ולא למדו בעל פה כלום. אני יכול להגיד לך שהיום אלה אנשים מקצוענים, שמתייחסים לזה בשיא הרצינות. לא חושב שהייתה בשיר שום כוונה רעה. לא הייתי יכול להמשיך במקצוע הזה, אם הייתי מקונן כל הזמן על אל איך היינו פעם ואיך היום".
- במידה רבה הסדרות שלך הן התחליף של הספרים של דבורה עומר וגלילה רון פדר שאנחנו קראנו בילדותנו.
"זה מה שאני מנסה להיות. את הספרים האלה עדיין קוראים ומתרגשים מהם. כמו שאם תראה היום פרק מ'השמינייה', תמצא שילדים עדיין מתחברים לזה. אתה מנסה למצוא את הסיפור שלא מושפע מטכנולוגיות, שהוא על-זמני. לכן, הניתוח של הדורות המשתנים כבר משעמם".
