מלכודת-הדבש של הגילוי מרצון"המסלול הירוק" שמציעה רשות המסים בנוהל החדש שלה ל"גילוי מרצון" הוא לכאורה פשוט וקל. בודקים שיש בחשבון פחות מ-2 מיליון שקל, ושהרווחים ב"תקופת הגילוי" לא עלו על 500 אלף שקל, מגישים "דוח מתקן" - וגמרנו עם הסיפור של רדיפת רשות המסים.
אולם מי שמכיר את הפרקטיקה הנוהגת ברשות המסים יודע שהמסלול הירוק לגילוי מרצון, עלול לשמש כמלכודת-דבש שאליה עשויים לצעוד דווקא הנישומים הפחות "מסוכנים". ואז יתברר כי לחלקם תחכה שם הפתעה (לא נעימה).
על מנת שרשות המסים תתכבד ותציע מסלול ירוק, עליה לקבוע תחילה את עמדתה בעניין תקופת ההתיישנות ומיסוי מקור ההון. זה תפקידה של ההנהלה המרכזית, וכל עוד היא לא תקבע כללים ברורים, פקידי השומה ייאלצו להחמיר עם הנישומים בלי גבול.
מפליא לגלות כי במסגרת "הנוהל לגילוי מרצון" לא נקבע מה היא התקופה המדווחת. וכנראה זה לא במקרה. לעמדת רשות המסים אין התיישנות אזרחית, וייתכן שתידרשו להסביר גם לגבי הון שנוצר לפני 40 שנה ויותר.
הרשות מתבססת על מספר טיעונים משפטיים. עד כמה הם מרשימים, תשפטו בעצמכם:
הטיעון המרכזי: מניין שנות ההתיישנות נמדד מהמועד שבו הוגש הדוח השנתי. ובשפת העם - אחרי שתגישו דוחות ובקשה גלויה במסלול הירוק על חשבון שווייצרי שבו 2 מיליון שקל, שהניב הכנסות ריבית ודיבידנד ב-10 שנים האחרונות של פחות מ-500 אלף שקל, תתפלאו לגלות כי עליכם להוכיח גם שמקור הכספים בחשבון לא נבע מהכנסה, שאילו הייתה מדווחת בשנות ה-70 (!), אולי הייתה חייבת במס.
אם לא תוכלו להוכיח אחרת, תשלמו כ-25% על קרן החשבון. אמנם אם לפקיד השומה יהיה מצב-רוח טוב, תשלמו 10%, אבל הדרישה הראשונה תדבר אתכם על 50%. אחר-כך 15% כבר נראים כמו מציאה. אולי זה נשמע הזוי, אבל זה מבוסס על המציאות.
במצב כזה, אולי דווקא מי שהגיש דוח שלא כלל את מלוא ההכנסות, היה לו מזל והוא ייהנה מהתיישנות הדוחות? מסתבר שלא. לפי רשות המסים, "הנישום אמנם הגיש דוח, אבל מכיוון שהדוח לא כלל את ההכנסות הלא מדווחות, אז לעניין הכנסות אלה כאילו לא הוגש דוח". לא לחינם אומרים עלינו שאנחנו "אומת הסטארט-אפ". את ההמשך אתם כבר מכירים.
ומה לגבי התיישנות מהסוג שאיש עוד לא ניצח? שומת הנפטר. אדם הלך לעולמו בשנת 2000, ועתה היורשים עושים "גילוי". נכון שברור לכל בר-דעת שתקופת הגילוי, תחת ההנחה המחמירה ביותר, לא תעלה על 10 שנים לאחור?
ובכן, לא נכון! איך עושים את זה? דווקא לא מסובך: "לפי סעיף 120 לפקודת מס הכנסה ניתן לערוך שומה לנפטר כולל 3 שנים לאחור משנת פטירתו". כעת בואו נשלב בין טענת ה"חוסר התיישנות" המוכרת ונזרוק לקדירה פרקטיקה נוהגת במיסוי של הפרשי הון, ונקבל תוצאה מדהימה: בשנת הפטירה תיערך לנפטר הצהרת הון. אך מאחר ש"למרבה הפלא" אין ראיות משנות ה-90, נקבל הפרש הון גדול שאינו מוסבר. ללא הנחיה מרסנת מההנהלה, פקיד השומה ייאלץ למסות את כולו.
יש עוד מגוון מרשים של טענות, אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון.
ואם מישהו מכם רוצה לומר כי "בסך-הכול מדובר בעברייני מס, ואל להם להלין על עניינים פעוטים כגון תקופת ההתיישנות וזכויות הנישום; הם הרי לא צדיקים גדולים" - תתאפקו בבקשה.
נכון שמדובר בעבירה, אבל הרי זה בדיוק העניין. הנישומים מוזמנים לגשת להסדיר את החוב האזרחי, ובתמורה לא יועמדו לדין. המדינה לא מציעה מתנות, ובצדק! יש לדרוש מס שלם ומלא. מס אמת! אבל מס אמת לא כולל מיסוי מיוחד ללא כללי התיישנות ודרישת ראיות משנות ה-70, ה-80 וה-90.
אין להשלים עם מצב שבו מדינת ישראל מענישה באופן לא פורמלי ושלא על-פי החוק. מדובר בנישומים ששגו בטעות או בכוונה תחילה, ועתה בחרו לתקן את דרכם. התרת דמם הפיננסי אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה הבסיסיים ביותר.
אחת המחלות של מדינת ישראל היא שדברים רבים בה אינם ברורים, שקופים ומוחלטים. המחלה הזאת לא פסחה על רשות המסים. התרופה הכי טובה שביכולתה של הרשות להציע היא האפשרות להתחיל את הליך הגילוי בדרך אנונימית. אלא שהמסלול האנונימי לא נועד לשמור על הנישומים. הוא נועד לשמור על פקידי השומה, שצריכים להפעיל שיקול-דעת בתנאים של אי-ודאות וללא הנחיה ברורה מההנהלה.
■ הכותב, לשעבר סגן מנהל רשות המסים, עוסק בייעוץ בתחומי המס והגילוי.
