ג'ו קוקר / צילום: רויטרס
גו' קוקר, שנפטר אתמול (ב') בגיל 70 לאחר מאבק בסרטן הריאות, היה אמן מאד יוצא דופן לזמנו. הוא פרץ בסוף שנות ה-60 כשעולם המוזיקה הפופולרית עבר מהפכה, לאחר שבוב דילן והביטלס העבירו את מרכזי הכוח והשליטה בו ממפיקים, כותבים וזמרים מבצעים, ליוצרים כמותם שביצעו את שיריהם בעצמם. קוקר לכד את אוזניהם של מיליונים דווקא בעידן שבו אנשים כמוהו, שכמעט ולא כתבו אלא רק פירשנו שירים של אחרים, נדחקו לשולי המכירות והתודעה. קוקר הגיח כמה שנים אחרי מבצעי שירים אנגליים גדולים כמו טום ג'ונס ודאסטי ספרינגפילד , שעוד תיפקדו כשחקנים ראשיים בתעשיית המוזיקה הקודמת, על תקן זמרים בלבד. וקוקר היה ונותר היחיד מבני דורו בבריטניה שהפך לגיבור רוק לא פחות מהמוזיקאים שהיו יוצרים בעצמם.
וכמובן, לביטלס היה חלק מכריע גם בהצלחה שלו. קוקר, יליד שפילד עלה לבמה לראשונה בגיל 12, והחל קריירה מקצועית בגיל 16. 3 שנים אחר-כך חימם הופעה של הרולינג סטונס בעירו, וגם הוציא סינגל ראשון בחידוש כושל לשיר של הביטלס. ב-1968, בפעם הבאה שטיפל בשיריהם, כל העולם כבר האזין.
פול מקרטני תיאר אתמול, בהודעה לעיתונות שהוציא עם היוודע מותו של קוקר: "אני זוכר את היום שבו הגיע אלי לאולפן והשמיע לי את הגרסה המדהימה שלו ל'עם מעט עזרה מידידיי'. הוא היה בחור צפוני נפלא שמאוד אהבתי, ומאז נותר ידיד טוב לאורך השנים".
הגרסה של קוקר ל"מעט עזרה" הביאה אותו למקום הראשון במצעד הבריטי באותה השנה, ושנה אח"כ חקקה אותו כאחד הפרפורמרים הבולטים בפסטיבל וודסטוק. להבדיל מהרוח הטובה והקלה שהביא לשיר במקור רינגו סטאר, שאף הוא נפרד אתמול מקוקר בטוויטר, קוקר טען אותו בכובד, איטיות, רצינות, דרמה ובייסורים. ובליווי תנועות הכמו נפילה הבימתיות שלו, עם הידיים הרוטטות שכאילו מנגנות על גיטרה דמיונית, השיער המדובלל, והיעדרה המוחלט של כריזמה מינית כלשהי, הדמות של קוקר - שהונצחה בסרט תיעוד הפסטיבל, הפכה אותו לאחד מהאנטי-גיבורים הכי אהובים של הדור, שהעמיד ל רוק אינספור מורדים, גיבורים, וסמלים ששילבו בקטלניות יופי, כישרון ונעורים.
ב-1970, אחרי וודסטוק, קוקר יצא למסע הופעות אמריקאי עם הרכב גדול בהנהגת ליאון ראסל המצוין, וחזר הביתה, לשפילד, כשהוא מותש פיזית ונפשית, והתחיל התמכרות בת 3 עשורים לאלכוהול. למרות זאת, הוא הצליח לנהל קריירה סדירה מפוארת שבה הקליט עד היום 22 אלבומי אולפן, האחרון שבהם לפני שנתיים. קוקר הרבה להופיע ברחבי העולם, בין היתר כמה פעמים גם אצלנו, בפעם האחרונה לפני 6 שנים.
בראשית שנות ה-80, הוציא את האלבום המצוין האחרון שלו - "שפילד סטיל" ובאותו עשור רגעי השיא שלו נולדו מציוות להפקות הוליוודיות. הוא זכה בגראמי על Up where we belong" הדואט עם ג'ניפר וורנס מתוך "קצין וג'נטלמן", וזכה בלהיט ענק בחידוש ל"You can leave your hat on" של רנדי ניומן מפסקול "תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים". ב-1987 הוציא את השיר שהפך כנראה למזוהה ביותר איתו בישראל, חידוש ל"Unchain my heart" של הגיבור המוזיקלי הכי גדול שלו בנעוריו, ריי צ'ארלס.
קוקר, כמו הביטלס והסטונס והאנימלס ואריק קלפטון ולד זפלין, נמנה עם אותם קומץ נערים אנגלים לבנים שהעריצו מוזיקאים שחורים אמריקאיים. אותם נערים שינו את התרבות הפופולרית ואת החיים המערביים, גאלו כלכלית את האמנים הנערצים עליהם, והפכו בעצמם למוזיקאים הכי עשירים בעולם. כולם עשו את זה גם בזכות היותם מחברי מילים ומנגינות מזהירים.
לקוקר, להבדיל, היו רק הקול הכה חרוך וחלוד שלו, והאופן הכה מזוהה שבו הטביע את חותמו האישי בשירים שבחר. הטבעה כה עמוקה, עד שחלקם זכורים יותר בקולו מאשר בקול האנשים שכתבו אותם במקור.