אובר / צילום: בלומברג
העיסוק בחיפוש תחליפי אנרגיה לא מפסיק גם כשמחירי הנפט הולכים ויורדים. שלושה מנועים מתדלקים אותו: סביבתי, חברתי ופוליטי. כלומר, שאיפתנו לאוויר נקי (סביבתי), להוזלת יוקר המחיה (חברתי) ולשחרור מתלות במשאבי מדינות עוינות (פוליטי).
עד היום הדרך להגשמת שאיפות אלה הסיעה אותנו במעגלים, ולא הביאה לשום מקום: יצרנים הציגו רכב חשמלי כל עשור מאז הולדת המכונית לפני מאה שנה, וגנזו אותו תמיד מאותן סיבות: הסוללה כבדה ויקרה מדי; הגיעו גם מכוניות שנעות בגז ובאמצעות "תאי דלק" שמשחררים לאוויר רק מים, והן נגנזו בגלל הסכנה באחסון ובהובלת המימן הנפיץ.
בדרך-כלל כשמחירי הדלק נוסקים, עוברים משם לדלק ביולוגי - מתירס בנברסקה ועד לקיקיון באפריקה, אלא שה"ביולוגי" מייקר את עלויות המזון, ואינו תורם משמעותית להפחתת זיהום האוויר. וכך, במחזוריות עגומה, כל הפיתוחים הטכנולוגיים ל"תחליפי נפט" לא הצליחו עד היום להתעלות ליותר מגימיק, ולא שינו את תעשיית הרכב ולא את מצב התחבורה.
למרות הכישלונות, אנחנו ממשיכים לקנות את החלומות שמוכרים לנו על תחליפי נפט, תוך כדי כך שאנחנו תקועים בפקק, מחפשים חניה, מזדעזעים מתאונת-דרכים ומקטרים על מחירי הדלק.
נא להכיר: כלי רכב ציבורי, אישי ושיתופי
תכליתו של כלי-תחבורה היא להביא אותנו ממקום המוצא ליעד ביעילות ובבטיחות. האתגר הוא לעשות זאת בזול ובלי לזהם את האוויר. התקווה למציאת "מקור אנרגיה" שונה לכלי-התחבורה הקיימים, ממסכת את העובדה שמה שאנחנו זקוקים לו אינו תחליף אנרגיה, אלא תחליף לתחבורה.
כלי-תחבורה המוניים - רכבות ואוטובוסים - אפילו כשהם יעילים ומרושתים היטב, לא מציעים את הנוחות שנותנת תחבורה אישית. לכן, רכבות ואוטובוסים מצליחים במקרה הטוב להיות שלד של מערך תחבורה יעיל; אך בלי תחבורה אישית הם לעולם לא שלמים. אבל שכשכל אחד נצמד למכונית הפרטית שלו כתחבורה אישית, כולם נתקעים באותו פקק מזהם וסובלים ממחסור בחניה.
כדי לחלץ אותנו מהפקקים, מהזיהום ומחיפושי החניה המעיקים, צריך להרחיב את המערך של כלי-תחבורה אישיים-שיתופיים. אנחנו צריכים עוד כלי-רכב אישיים שמביאים מהמוצא ליעד, בהזמנה אישית, בביטחון מלא, ובלי צורך לחפש חניה ולשלם עליה.
המופע המוכר של תחבורה אישית ושיתופית הוא מונית. אישית, כי מונית מסיעה אדם אחד; שיתופית, כי היא מסיעה אנשים שונים בכל נסיעה. תגידו כי מונית יקרה? בהונג-קונג מסבסדים נסיעות במוניות, בדיוק מכל הסיבות שמנינו.
כלכלה שחורה, ביטחון אישי ואירוניה
אפשרות אחרת להוריד את מחיר "התחבורה האישית", היא אפליקציית "אובר" - שירות שמאפשר לשני אנשים ויותר להשתמש יחד במכונית פרטית בנסיעה ליעד משותף, ולחלוק את ההוצאות. בנסיעה בזוגות, בשלשות וברביעיות, יקטנו הפקקים, מצוקת החניה וזיהום האוויר פי שניים, שלושה וארבעה, וזה יכול לקרות מיד, הרבה יותר ממה שכל דלק תחליפי מציע.
למרבה האירוניה, במקום לקפוץ על ההזדמנות, קם כלפי הפתרון המעולה הזה קמפיין מתוזמר. מארגניו מאיימים על נוסעים שהשירות אינו בטוח לשלומם ולביטחונם, כי "לא יודעים מי הנהג"; ומאיימים על מדינות באובדן הכנסה, כי זה "כסף שחור". כתוצאה מכך, ממשלות ועיריות בעולם אוסרות על השימוש ב"אובר" בתחומן.
לאיומים אלה אין יסוד של ממש. נתחיל בביטחון ובבטיחות - פחות תאונות קורות כשיש יותר אנשים ברכב, ובעיקר כשיש בין הנהג לנוסעיו קשר כלכלי - תשלום. אובר היא אפליקציית הסעות הקושרת בין מסיעים לנוסעים, ולכן השימוש בה בטוח. זאת, בשל הזהות הידועה של כל המשתתפים והאפשרות לעקוב אחר המסלול בטלפון הנייד, גם למי שאינו הנוסע או הנהג.
גם באיום הכלכלה השחורה אין ממש: בדיוק כמו בענייני ביטחון, כל נסיעה נרשמת, כל סכום מופיע - מי שילם, עבור איזה נסיעה, באיזה כרטיס אשראי וחשבון, מי קיבל תשלום ולאן הכסף עבר.
הון ציבורי ואשליות
אצלנו, בישראל, הסעת אנשים ברכב פרטי בתשלום היא עבירה פלילית. וכך המדינה ממשיכה לנפח באשליות ולהשקיע הון ציבורי בחלום של מציאת "תחליפי דלק". זאת, במקום לנקוט הליך מיידי שיחסוך לנו כסף על דלק, ישחרר אותנו מפקקים ומחיפושי חניה, וישפר את האוויר שכולנו נושמים.