דיויד גילה יצחק תשובה / צילום: יונתן בלום תמר מצפי
1. הטור הפעם יהיה ארוך, ארוך מאוד. את משק הגז הישראלי ואת משק החשמל השלוב בו אי-אפשר לסכם בכמה מאות מילים, אי-אפשר לתאר אותו בפתיח קצרצר, של דקותיים בלבד, כנהוג בכלי המדיה הפופולריים, שבו נזרקות לאוויר המילים "מונופול", "קרטל", "עושק" ו"צרכנים", בלי להביא שום עובדה, שום נתון ושום תימוך מקצועי.
כשהרייטינג הוא גולת הכותרת, כשהמטרה היא לשלהב יצרים, לסחוט מחיאות כפיים וקריאות הידד מהקהל, אין פלא שהדיון נעשה רדוד ומופרחות כותרות שקריות לחלוטין: מצד אחד "ישראל תשלם למונופול הגז קנס של 100 מיליארד שקל" או "יזמי הגז ירוויחו 500 מיליארד שקל", ומהכיוון השני "הגז בלוויתן יישאר עמוק באדמה" או "החלטת הממונה תעלה את יוקר המחיה".
ישראל הצמיחה חבורה של צדקנים, מתחסדים וטהרנים, שמחלקת את העולם לשחור ולבן, טובים ורעים, מושחתים ונקיים. מבחינתם, מי שלא בצד ה"נכון" הוא מושחת, לוביסט ושופר של מישהו שמקבל ממנו איזשהו אתנן. מי שיבדוק היטב בציציותיה של החבורה יגלה מהר מאוד שהיא בכלל לא "נקייה". נהפוך הוא, היא מושחתת מוסרית ופועלת מאחורי הקלעים באופן אלים. בחצר האחורית של התקשורת מתנהלת מערכה מכוערת, נבזית ושקרית שבה מנסים, ללא הצלחה, להטיל דופי בעיתונאים שמביעים עמדה מקצועית מנוגדת.
אנחנו שבים ומזכירים כאן את הבלוף של ועדת בכר ואת הבלוף של ועדת הריכוזיות כעדות לשרלטנות הגדולה. ועדת בכר הייתה אמורה לרסן, כך לפי מייסדיה ואביריה, את הכוח הגדול של הבנקים, אבל במקום זאת הולידה כוח מפלצתי אף יותר של חברות הביטוח, וגרוע מכך, היא הולידה צרכנים שבויים המשלמים מחירים גבוהים יותר (אלמלא הקמפיין האגרסיבי של "גלובס", גם לא היה מוטל סוג של פיקוח על מחירים בחלק מאפיקי החיסכון, והעושק הגדול היה נמשך בחסות ובאדיבות ועדת בכר).
ועדת הריכוזיות, כך לפי מייסדיה ואביריה, הייתה אמורה לפתור כבמטה קסם את ה"ריכוזיות" במשק הישראלי וכך להביא להורדת יוקר המחיה. ככל שחולף הזמן מתברר לציבור שכרגיל, הבטחות ושרלטנות לחוד ומציאות לחוד. עדות מצוינת נוספת לבלוף הגדול מצאנו בשבוע הזה, שבו עלה לכותרות מונופול הגז הטבעי בישראל.
2. צחוק הגורל: בדיוק לפני שנתיים, בחג חנוכה, החליטה נציבות המדינה לפאר את פעולתה את רשות החשמל, הרגולטור הבולט בשורת הרגולטורים שמפקחים על משק החשמל. "לכבוד חג החנוכה, המכונה גם 'חג האורים'", נכתב שם, "נייחד כתבה ליחידה הממשלתית: רשות החשמל". הטקסט היה כה מביך, שלא היה ספק מי כתב אותו: רשות החשמל בעצמה, בראשותה של עו"ד אורית פרקש-הכהן.
וכך נכתב באחד מסעיפי ה"כתבה" נוטפת הדבש: "בהמשך לפעילויות אלו לעיצוב משק חשמל עתידי, הקדישה רשות החשמל פעילות רחבה לבחינת הסכמי הגז שחתם מונופול הגז הישראלי 'תמר' מול חברת החשמל ויצרנים פרטיים באופן שעלול היה לגרום לניצול כוח שוק על ידי ספק הגז ושיגרור העלאת תעריפים לא סבירה לצרכני החשמל. רשות החשמל הורתה על סדרת שינויים בהסכמי הגז בין שותפות 'תמר' לבין חברת החשמל והיצרנים הפרטיים שיביאו להחזר של כמיליארד דולר לצרכני החשמל. התערבות זו של הרשות שמרה על האינטרס הצרכני לעלות סבירה ומניעת מונופול לאורך עשרות שנים, ולצד זה אי-עצירת הזרמת הגז בהקדם האפשרי - לרווחת משק האנרגיה כולו".
אותה רשות החשמל, אותה פרקש-הכהן, שנתיים אחרי, קובעת בדוח שהזמינה מיועץ חיצוני שמחירי הגז באותו חוזה שהיא התפארה בו גבוהים מדי. סליחה? איפה בדיוק הייתם שנתיים קודם לכן? ומה פתאום רשות החשמל מתערבת במחירי הגז (היא הרי אחראית על מחיר החשמל)? ואם היא מתערבת, מה זו החוכמה בדיעבד הזאת? הרי פרקש-הכהן סמכה את ידיה על הסכם הגז של חברת החשמל ואפילו התפארה בחיסכון לכאורה שהיא הובילה. אה, אומרים שחוכמה בדיעבד היא המדע הכי מדויק בעולם; היא בעיקר מאפשרת לך להיות הכי צודק בעולם.
כששמענו השבוע את חבורת הצדקנים התקשורתית מחלקת לעו"ד פרקש-הכהן את עיטורי העוז והגבורה על מאבקה לכאורה למען הצרכנים במשק החשמל, התפוצצנו מצחוק. פרקש-הכהן היא אחת הרגולטוריות הכושלות ביותר בהיסטוריה של משק החשמל - משק שההשקעות בו הן אדירות ונדרש בו תכנון ארוך טווח ולא דמגוגיה ופופוליזם של משפטנית. תמונת המצב במשק החשמל משקפת זאת היטב: חברת החשמל נושאת על גבה חוב של קרוב ל-70 מיליארד שקל, ורשות החשמל, יחד עם השותף שלה, אגף התקציבים באוצר, חנק את חברת החשמל ואת ההשקעות במשק החשמל רק כדי לנסות לחנך את הוועד שלה. למרבה הצער, סדרת החינוך הזאת לא צלחה עד כה (אף עובד לא פוטר ואף עובד לא מרוויח פחות).
מי שישלם את המחיר, כרגיל, הוא הצרכן. רשות החשמל, האחראית בפועל על שאלטר התעריפים, חנקה אותם - שוב, בניסיון לחנך את חברת החשמל - ויצרה משק חשמל עם מבנה תעריפים מעוות לגמרי. יצרני החשמל הפרטיים, לכאורה הכוח התחרותי שאמור היה לטלטל ולייעל את חברת החשמל, נהנים מ"סוכריות" ו"מתנות" שאפשרו להן להגיע לתשואות חלומיות, ורק לאחרונה הואילה בטובה רשות החשמל להתערב בעניין. בקיצור, כולנו נשלם את מחיר יסודותיו הרעועים של משק החשמל, בין אם בתמיכה ממשלתית עתידית בחברת החשמל דרך מסים ובין אם דרך תעריפי חשמל גבוהים יותר. אפשר להניח שעד אז פרקש-הכהן כבר תדלג לג'וב הבא שלה, בין אם בסקטור הציבורי ובין אם בסקטור הפרטי.
3. אורית פרקש-הכהן, ויחד איתה אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים כלכליים-פיסקליים, הם ההוכחה הטובה ביותר לשלטון הפקידים ולעריצות שלהם בישראל. בשבועיים האחרונים התברר שפקיד לא צריך הרבה בשביל לקבל את עיטורי העוז והגבורה בתקשורת: הוא פשוט צריך לשלוח או להדליף לעיתונאי הבית שלו מכתב כלשהו עם כמה מילים גבוהות והם כבר יכתירו אותו כמי שעשוי ללא חת, נלחם למען הדמוקרטיה, נאבק עד טיפת דמו האחרונה למען הצרכנים וכל ההפרזות המביכות האלו. כן, אין צורך במעשים, בפעולות, בהחלטות - מספיק לשרבט כמה מילים והפכת לגיבור בן לילה.
ליכט ציין במכתבו על משק הגז את החשש מפני "ריכוז עוצמה" בידי גורמים פרטיים. בזה הוא צודק לחלוטין. כל משטר דמוקרטי חייב לרסן את כוחם של העשירים, כי כוח, כל כוח, גורם לאנשים שצברו כסף ועוצמה להשתמש בו באופן פסול ולעתים מושחת. אבל ליכט התעלם לחלוטין מ"ריכוז עוצמה" בידי גורמים מסוגו, כלומר, משפטנים ופקידים שתוקעים ומסרבלים החלטות, שמתקוטטים זה עם זה, שעסוקים חלק גדול מזמנם במירוק המוניטין שלהם בתקשורת (יש פקידים שחצי מזמנם, אם לא יותר, מוקדש לשיחות עם עיתונאים). המשפטיזציה בישראל, הביורוקרטיה במדינה, הטהרנות הישראלית - כל אלה נוראות. ליכט יודע ומבין זאת בעצמו.
דווקא ליכט, דווקא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה המתמחה בעניינים כלכליים, היה צריך מזמן להביע את עמדתו הערכית, ולא המשפטית, על הפעולה האנטי-דמוקרטית של פקידי האוצר שמנסים לטרפד את העלאת שכר המינימום בכל מיני פלפולים משפטיים - הסכם שנעשה בכלל בין מעסיקים פרטיים לאיגוד מקצועי. פקידי האוצר אינם משרתים את הדמוקרטיה, אלא את האג'נדה האישית שלהם. אבל ליכט לא יעז לצאת נגדם. כוחם של הפקידים באחדותם.
4. ישראל קיבלה מתנה ענקית: שני מאגרי גז, תמר ולוויתן, שיכולים לספק את צורכי הגז הטבעי שלה במשך עשרות שנים. הברכה הזאת הפכה עם השנים לקללה, בעיקר באדיבות הפקידים. הציבור צריך להבין דבר אחד משמעותי מאוד: לולא התגלה גז טבעי במעמקי הים, תעריפי החשמל שלנו היו היום גבוהים בכ-30% (!) לפחות, ואם רשות החשמל לא הייתה חונקת את התעריפים באופן כללי, אנחנו היינו משלמים אף 50% יותר בחשבון החשמל החודשי. למה? כי ההוצאות הכי כבדות על ייצור חשמל הן ההוצאות על רכישת דלקים, חומר הגלם של ייצור החשמל, והם כוללים גז טבעי, פחם, מזוט וסולר. עלות ייצור חשמל בגז טבעי היא הכי זולה, אחריה הפחם, שלישי בדירוג המזוט (פי 4 מגז טבעי) ואחריו הסולר (פי 7 ויותר מגז טבעי). אם יש גז טבעי בשפע, עלות ייצור החשמל יורדת באופן דרמטי.
בשנת 2012, למשל, עלות הדלקים בחברת החשמל הגיעה לסכום של כ-20 מיליארד שקל בגלל המחסור בגז והפלופ של הסכם הגז עם מצרים (כל הפקידים החליטו להעלים את השערורייה מהעין הציבורית כי זה היה באחריותם). עם אספקת הגז מתמר העלויות צללו בשנת 2012 לכ-11 מיליארד שקל, וזה החיסכון הדרמטי שמאפשר לכולנו לשלם חשבון חשמל עם תעריפים נמוכים יחסית. נחזור על זה שוב: עצם גילוי הגז הוא החיסכון הגדול ביותר למשק הישראלי ולא פיקוח על מחירי הגז, יהיה או לא יהיה, או שבירת המונופול שתוביל לכאורה לתחרות. בתסריט הכי אופטימי, מחירי הגז יירדו ב-20%-25% ואילו תעריף החשמל יירד בכמה אחוזים בודדים.
ייצור חשמל ותעריפי חשמל הם מקטע אחד בברכה של גילוי הגז. יש גם ההשלכות הרחבות יותר: חיבור מפעלים לגז טבעי במקום מזוט וסולר שתפחית את עלויות הייצור, שימוש בגז טבעי בתחבורה שיוריד עלויות לצרכנים ופיתוח תעשיית גז ישראלית שתתרום לתעסוקה איכותית ותמשוך השקעות זרות. כל אלה תקועים הודות לאותם פקידים: קרוב ל-2,000 מפעלים נקלעו למבוך ביורוקרטי וממתינים לחיבור לגז הטבעי; על שימוש בגז טבעי בתחבורה אפשר רק לחלום; ועל פיתוח תעשיית גז ישראלית - נו, זו כבר בדיחה.
5. החטא הקדמון של הפקידים ושל ממשלת ישראל היה ההחלטה להפסיק את ההשקעה בחיפושי נפט וגז ולתת לחברות עסקיות לעשות זאת. הפקידים הרי דחפו ל"הפרטת" החיפושים, כפי שדחפו להפרטות אחרות, והם אלו שמתלוננים ראשונים עכשיו על תוצאות ה"הפרטה" הזאת. כל עוד הקידוחים נכשלו, המדינה לכאורה "הרוויחה". כשהקידוחים הצליחו, והצליחו באופן יוצא דופן, הפקידים לא ידעו מה לעשות, לבלוע או להקיא. אז עכשיו הם החליטו לאחוז את המקל משני קצותיו.
6. "הזיגזג המינהלי נגד השותפות שמחזיקות ברישיון להפעלת מאגר לוויתן לא יכול היה להתרחש בנורבגיה", אומר אורני איזקסון, יו"ר לשכת המסחר ישראל-נורבגיה, שמכיר את תעשיית הנפט והגז הטבעי המצליחה של נורבגיה על בוריה.
בניגוד לישראל, הממשלה הנורבגית קיבלה על עצמה סיכון והשקיעה את הסכומים הנחוצים לחיפושים, לגילוי ולהפקה של נפט וגז טבעי בים הצפוני. לאחר התגליות הראשונות, הוקמה בשנת 1972 חברת סטטאויל כחברה ממשלתית שמטרתה להבטיח שהמדינה תהיה מעורבת בחלק הארי של מאגרי האנרגיה במים הטריטוריאליים של נורבגיה. גם היום, לאחר מיזוגים עם חברות נוספות והפרטה חלקית של החברה, מחזיקה ממשלת נורבגיה כ-70% ממניות סטטאויל.
60% מזכויות ההפקה של נורבגיה בים הצפוני ובים הארקטי שייכות לסטטאויל. בדרך זו מבטיחה נורבגיה שמשאבי האנרגיה הענקיים שלה יישארו בידי המדינה, ולדברי איזקסון, העובדה שממשלת נורבגיה קיבלה על עצמה את הסיכון הפיננסי הכרוך בחיפוש מקורות אנרגיה מנעה מחאה ציבורית נגד החברות המחזיקות בזכויות ההפקה.
צריך רק לדמיין מה היה קורה אם ישראל הייתה מיישמת את המודל הנורבגי, שלמעשה אומר מונופול ציבורי על החיפושים ועל התגליות. אז הייתה קמה חבורת הצדקנים ואומרת: אבוי, זה מונופול ציבורי מושחת, עם עובדים שמרוויחים "יותר מדי", מונופול שדופק את הצרכנים. אז קדימה, להפריט-להפריט-להפריט!
7. האיש הכי רציני בכל הסיפור של הגז הוא פרופ' דיוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים. בניגוד לפרקש-הכהן ואבי ליכט, הוא איש של מעשים והחלטות, לא איש של מילים. הבעיה העיקרית של גילה, למעשה הבעיה בעצם תפקידו כממונה על ההגבלים העסקיים, היא שהוא מה שנקרא "מונחה תחרות" ולא "מונחה תוצאות". וזו כבר בעיה כללית במשרדים הכלכליים. כלומר, ההנחה היא שאם אין תחרות צריך לייצר אותה, באמצעות הוספת מתחרים, ואז להניח שהתחרות תוריד מחירים. זה בתיאוריה. במציאות הדבר הרבה פעמים לא עובד. ראו מה קורה בשוק הביטוח והבנקאות, אפרופו ועדת בכר הכושלת.
8. אנשים שמכירים את גילה יודעים לספר שרשות ההגבלים בראשותו נותרה היחידה בחזית הגז. מה גרם לו לסגת מסיכומים שהתגבשו בשנתיים האחרונות עם קבוצת דלק ונובל אנרג'י? ובכן, זה הסיפור: רשות ההגבלים, מעצם תפקידה (שוב, הבעיה היא שכל רשות פועלת במתחם הצר שלה בלי לראות את התמונה השלמה), זיהתה שיש בשוק הגז הטבעי בעיה של הגבל עסקי (הרי לא צריך משקפיים בשביל לקבוע את זה).
בשלב הזה, קבוצת דלק ונובל עשו מה שכל מונופול אוהב לעשות - להפעיל כוח. כלומר, החליטו לאיים: נגרום למחסור בגז במשק ("הגז יישאר עמוק באדמה"). גילה לקח כנראה את האיומים ברצינות, כי כפי שכתבנו, למחסור בגז במשק יש משמעויות אדירות, אז הוא חיפש דרך לפשרה, בלי לפתוח בהתגוששות משפטית ארוכה וחסרת תועלת. בשלב הזה, הציעו קבוצת דלק ונובל למכור שני מאגרים קטנים, תנין וכריש, וגילה, לא נעים להגיד, בלע את הפתיון. הוא ראה בזה משהו גבולי שיש לתת לו צ'אנס - מתחרים קטנים שיוכלו להתחרות במתחרה הגדול - וכך לא ייגרם מחסור בגז במשק ופיתוח לוויתן לא יידחה.
בשבועות האחרונים גמלה בלבו של גילה ההחלטה לסגת מהסיכומים, לאחר שבית הדין להגבלים עסקיים הופצץ בחוות דעת שלפיהן ההסכם שגוי. בין היתר נשמעו טענות של יצרני חשמל פרטיים, שיש להם כמובן אינטרס בגז טבעי יותר זול.
"פרופ' גילה לא יכול היה לחתום על הדבר הזה", אומר מקורב לממונה על ההגבלים העסקיים. "הוא לא יכול היה ללכת לבית הדין להגבלים עסקיים ולטעון שזה לטובת הציבור בשעה שהוא יודע בתוך תוכו שזה לא לטובת הציבור. הוא יודע שלמרות האיומים של דלק ונובל זה יגרום למחסור בגז במשק, ואפשר להתמודד עם האיומים הללו. הרי לא מדובר באיזו תופעת טבע שאם הולכים לבית הדין אז פתאום נוצר מחסור".
אלו הטיעונים המשפטיים, אבל גם גילה מבין היטב שפיצול המאגרים לא בהכרח יוריד את מחירי הגז. לדעתו, צריך לתת לזה צ'אנס, ואם התחרות לא תעבוד, אז לא יהיה מנוס מפיקוח. אבל זה בדיוק כל העניין: כל הוויכוח הוא על כך שאם ימכרו את אחד המאגרים, בעוד כמה שנים תתפתח אולי תחרות והמחירים אולי יירדו. הסיכוי לכך נמוך, כך שכל המהומה השבוע היא מהומה רבה על לא מאומה.
9. וכעת למספרים, המספרים הגדולים: מאגר הגז תמר הוא מונופול. למונופול יש כוח תמחור גבוה, ובדרך כלל גם רווחיות חריגה. כדי להבין את המספרים צריך להציץ בדוחות, ולא להזמין חוות דעת יקרה מיועצים כמו שעשתה פרקש-הכהן. צללנו השבוע לדוחות הכספיים של דלק קידוחים, המחזיקה כ-15.6% ממאגר תמר. יש שם תחזיות מאוד מפורטות של הכנסות, תזרים, הכנסות, עלויות פיתוח והפעלה וכמובן מסים שונים (תמלוגים, היטלים ומסי הכנסה). כל המספרים הם רק על חלקה של השותפות במאגר. הכפלנו את המספרים כך שיגלמו את מספרי המאגר המלאים והרי הטבלה לפניכם - כל הנתונים, על-פני 24 השנים הבאות, עד שיאזל הגז בתמר.
אז ככה: הכנסות המאגר המצרפיות אמורות להסתכם ב-24 שנים ב-56.7 מיליארד דולר. התזרים (בהיוון 0%) אמור להיות כ-18.7 מיליארד דולר (בפשטות, זה מה שנשאר ליזמים). המדינה אמורה לקבל במסים שונים כ-31.9 מיליארד דולר. בסך הכול, נהנים היזמים מתשואה שנתית של 22%. יש שיאמרו שזו תשואה גבוהה מדי, ואפשר להבין אותם.
אפשר להסתכל על כך גם באופן אחר: השותפויות מוכרות את הגז הטבעי ללקוחותיהם (הדומיננטית שבהן חברת החשמל) ב-5.6-5.9 דולרים ליחידת תפוקה. הוצאת הגז מלב הים (עלויות הפקה) עולה כ-0.5-0.6 דולרים בלבד ליחידת תפוקה. על זה יש להוסיף את עלויות הפיתוח וההפעלה שמשתנות משנה לשנה, כפי שאפשר לראות בטבלה. על פי הערכות, זה מגיע ל-1.5 דולר נוספים, ועל זה המדינה מקבלת משהו כמו 2.5 דולרים בממוצע ואף יותר (זה דומה למחיר הדלק, שבו לבלו ולמע"מ יש חלק מאוד גדול). היזמים מרוויחים, כאמור, די יפה, משהו שיכול להגיע ל-1.5 דולרים ליחידת תפוקה, תלוי בשנה.
אפשר בהחלט לפקח ולהוריד מחירים, אבל אז גם המדינה תצטרך לוותר על חלקה ברווחים. אפשר לעשות יותר מזה: להלאים את המאגרים, או אחד מהם (לוויתן), למרות שמדובר בהשקעה גדולה מאוד ולמדינה אין שפע כסף. נהיה אז כמו נורבגיה, שבה המדינה שולטת במשאביה החיוניים. זה המודל הכי נכון, אבל נראה שהפקידים לא מסוגלים ללכת נגד האג'נדה של עצמם ולהפוך מונופול פרטי למונופול ציבורי.
מה הם יעשו? ימשיכו לשלוח מכתבים ולהפיץ אותם מיד לעיתונאים, הם ימשיכו להפליג בשבחי התחרות וימשיכו להקים ועדות. לצרכנים, אנחנו כבר יודעים, הם לא ממש דואגים.
עבריינות המס ותיאום המחירים משתלמים
הנטייה הטבעית של אנשים פרטיים ותאגידים היא לשלם כמה שפחות מס, להעלים מס ולתכנן מבני מס מורכבים כדי "לעבוד" על המפקחים. הנטייה הטבעית של כולם היא להרוויח כמה שיותר, לעתים בתוך עבירות על חוקים מגוונים, מחוקי מס ועד חוקי הגבלים עסקיים. איך מונעים זאת? לסגור את כל הפרצות הרי אי-אפשר, אבל הרתעה בהחלט אפשר ליצור, באמצעות עונשים כבדים - בין אם עונשי מאסר ובין אם עונשים כספיים כבדים. אחת הבעיות בישראל היא שההרתעה שואפת לאפס. עונשי המאסר לא ממש כבדים (השבוע התברר שחברת ג'יימס ריצ'רדסון, מפעילת הדיוטי פרי, התחמקה מתשלום מסים וסגרה על כופר של 11 מיליון שקל) והקנסות די מינוריים. אין פלא אפוא שהכלכלה השחורה פורחת, תכנוני המס מלבלבים ותיאומי המחירים, גם אם בקריצות עיניים, הפכו לשגרה.
ראו מה קרה בצרפת בסוף השבוע שעבר: הממונה על ההגבלים העסקיים במדינה הטיל קנסות חסרי תקדים בסך 951 מיליון אירו על חברות ענק כמו לוריאל ויונילבר, שנמצאו אשמות בתיאום מחירי מוצרי בית והיגיינה אישית. הקנסות הוטלו בעקבות חקירה שחשפה רשת חשאית של "ידידים" ו"מועדונים" בין מנהלי שתי החברות שנועדה לתאם עמדות לפני מו"מ עם מפיצים. החקירה קבעה שתיאום הפעילות בין החברות, שכללה גם את ג'ונסון אנד ג'ונסון, קולגייט-פלמוליב והנקל מגרמניה, היה "מתוחכם במיוחד; הם נפגשו בקביעות ותיאמו בחשאי את המדיניות המסחרית שלהן ואת מדיניות התמחור שלהן". במהלך החקירה פשטה הרשות גם על מסעדה בפריז שבה אכלו צהריים יחד חלק מהמנהלים.
גם רשות ההגבלים הישראלית פושטת פה ושם על משרדים, אפילו זוכה במשפטים, אבל הקנסות הם בדיחה. למה? כי החוק, כן החוק, לא מאפשר להכות בכיסי העבריינים. הקנס המרבי עומד על 24 מיליון שקל בלבד. בנוסח הראשוני של אותו חוק הקנס המרבי היה 10% ממחזור המכירות כמו באירופה, אבל אז, איזו "יד נעלמה" (שמקורה גם באוצר וגם בבנק ישראל), הורידה את זה ל-30 מיליון שקל. ואז באה עוד "יד נעלמה" בוועדת הכלכלה והורידה את התקרה ל-24 מיליון שקל. אין ספק, "היד הנעלמה", מושג מיתולוגי של השוק החופשי, פעלה באופן חופשי ב"ליטוש" חוקים כדי שיתאימו יותר לצרכים של מפעיליה (אנחנו משאירים לכם, להבין במה ובמי מדובר, כל ניחוש שלנו ייחשב לשון הרע).
וגם בתי המשפט נושאים באשמה: עבירת הגבלים היא גניבה לכל דבר ועניין. בישראל זה נגמר בדרך כלל בעבודות שירות. אז מי אמר שהעבריינות לא משתלמת, גם אם תופסים אותך? בישראל זה ממש משתלם.
