האזרח הממוצע עומד נדהם אל מול תעתועי המערכת הפוליטית. זה מתחיל בשאלה, שכולם שואלים את כולם בזמן האחרון - על מה ולמה הוקדמו הבחירות? שאלה נוספת ששואל האזרח הממוצע המודאג היא - כיצד אפשר להבטיח, אם בכלל, שהקדמת הבחירות לא תישנה שוב בחלוף שנתיים. במילים אחרות, כיצד אפשר להבטיח שתוצאות הבחירות יספקו הכרעה פוליטית ברורה; כזו שתאפשר לממשלה החדשה אורך נשימה של ארבע שנים, יכולת משילות ויכולת קבלת וביצוע החלטות.
הבלבול והתהייה נמשכים גם מעבר לכך - אל התנהלותם של הפוליטיקאים עצמם. קיים בציבור חוסר-מוכנות בסיסי לקבל את ההסברים המפותלים של הפוליטיקאים שלנו. הסברים, שהם מכבסת-מילים מפוארת, שבאמצעותה הם מנסים לתרץ התנהלות בלתי-סבירה ובלתי-הולמת בעליל, שפוגעת בדמוקרטיה ובדימוי שלה בעיני העם.
הסברים אלה מתייחסים, למשל, למצעד העריקות-עזיבות-נטישות של פוליטיקאים ממסגרות ארגוניות קיימות, לטובת מסגרות חדשות, או גרוע מכך - לטובת מסגרות הפוכות מבחינה אידיאולוגית.
הגדילה לעשות יו"רית התנועה, הח"כית ציפי לבני, שבחבירתה ליו"ר העבודה, ח"כ יצחק הרצוג, השלימה דילוג מפואר בין הליכוד לעבודה, עם תחנות-ביניים קצרות ואופורטוניסטיות ב"קדימה" ו"התנועה". אני לא יכולה לזקוף לזכותה כפוליטיקאית או כמדינאית, כל הישג שהיא חתומה עליו.
קשה גם להשלים עם התנהגות בוטה זאת, שמכוסה בשכבה עבה של צדקנות עצמית מתובלת במנטרה של "טובת המדינה", מה גם שאותם דברים ממש נאמרו כשהיא הייתה במסגרות שונות. אז מי את באמת ציפי לבני - אידיאולוגית? עסקנית? או כל דבר שתבחרי.
דבר דומה אפשר לומר על השרים לשעבר הח"כים עמיר פרץ ומאיר שטרית. קשה גם למצוא הבדלים משמעותיים בין תפיסותיו היסודיות של משה כחלון לבין אלה של הליכוד, או בין אלה של אלי ישי לאריה דרעי. נראה, שגם במקרה זה האגואיזם האישי הוא שמדבר. הוא הדין לגבי השר אביגדור ליברמן, שפוזל כרגע למרכז, חרף עמדותיו היסודיות ועמדות ציבור בוחריו.
ביסודו של דבר, הבעיה היא ערכית. המערכת הפוליטית מאמצת לקרבה דמויות נטולות עמוד-שדרה אידיאולוגי וערכי, שכל מעייניהם נתונים לשרידותם הפוליטית וכל אמצעי נועד לשרת מטרה קדושה זאת. התקשורת עושה הנחות לפוליטיקאים, אינה מקשה עליהם ואינה מאלצת אותם לחשוף את האמת העירומה מאחורי מעשיהם.
המערכת הפוליטית הישראלית הפכה למערכת צינית, שבה אי-נאמנות זוכה לפרס; טשטוש ערכים נחשב לבשורה, ואינטרס הציבור מופקר. זאת ועוד, קיימת סכנה אמיתית שהזן הפוליטי שמתפתח לנגד עינינו ואמון על הכרעה בשאלות הרות-גורל, ימשיך לשלוט בכיפה, וזאת לצד חוסר היציבות וחולשת המשילות.
נוסף לאזרח המבולבל והנבוך, גם המגזר העסקי עומד ומשתאה. מערכת הבחירות קטעה באחת שורה של רפורמות כלכליות חשובות, פרי תכנון וחשיבה לטווח ארוך. ביניהן רפורמות מוכרות כמו "מע"מ אפס" על רכישת דירות, רפורמת "הבריאות במערכת הציבורית", יישום ועדת אללוף לטיפול בעוני, וגם הטבות ותמריצים למשקיעים בהיי-טק הישראלי. כל הכשלים האלה עוד לפני שהזכרנו את עלות הבחירות עצמן ואת העובדה שתחלוף לפחות עוד חצי שנה עד שתקום כאן ממשלה חדשה.
היום נראה כי במתכונתה זו המערכת הפוליטית הישראלית הגיעה לסוף דרכה. התיקונים שנעשו בשיטה הקיימת (בחירה ישירה לראשות הממשלה, הגדלת אחוז החסימה) לא נתנו מענה מספיק לאתגרים החריפים שבפניהם ניצבת המערכת הפוליטית. השיטה כולה כשלה מהיסוד, והגיעה השעה למבנה פוליטי חדש. מבנה שצריך להיות מבוסס על משטר נשיאותי, או נשיאותי-למחצה, לצד מבנה פוליטי דו-מפלגתי, או תלת-מפלגתי לכל היותר, תוך קיבוע משך הכהונה של העומד בראשות הממשלה לשתי קדנציות, ושינוי שיטת הבחירות לשיטה אזורית-יחסית משולבת.
מדובר במהלך היסטורי, מעצב פני עתיד, בנוסח הרפובליקה החמישית בצרפת. זו נוסדה בעקבות התמוטטותה של הרפובליקה הרביעית, שהייתה בעלת מאפיינים דומים לאלה של ישראל היום - מערכת מפלגתית שסועה, חלשה, בלתי-יציבה וחסרת יכולת הכרעה בשאלות גורליות.
המצב הנוכחי, שבו השיטה הפוליטית-מפלגתית רק מגבירה את השסעים החברתיים במקום לשכך אותם, חייב לחלוף מן העולם לטובת מבנה חוקתי-פוליטי חדש. מבנה חדש זה אמור לספק יציבות, יכולת הכרעה, מוקדי-כוח מפלגתיים ברורים, שמבטיחים נאמנות ערכית ואידיאולוגית על פני רדיפת כיסאולוגיה בת-חלוף.
בעניין האמירה כי ישראל עוברת תהליך של "איטליזציה", אני מבקשת לתבוע כאן את עלבונה של איטליה, ולהגן על שמה הטוב. כאשר הרפובליקה האיטלקית סבלה ממשבר כלכלי חמור לפני כשש שנים, כתוצאה מהמשבר הכלכלי העולמי, האליטות התארגנו והקימו משטר-ביניים שבראשו הועמדה דמות אל-מפלגתית, שטיפלה במשבר. זאת, עד שהתאפשרה חזרתה של המערכת הקודמת לתפקוד מלא. לעומת זאת, אנו בישראל כל-כך משותקים וחסרי דמיון יצירתי, עד שאיננו מסוגלים לצאת מן המיצר הנוכחי.
הבעיה היא, שחוסר היציבות והיעדר המשילות הפכו כבר לאיום אסטרטגי-קיומי על ישראל. איום הן בהיבטים המדיניים - שלא מאפשרים קבלת הכרעות; והן בהיבטים הכלכליים-חברתיים. תיקון השיטה מתחייב מעוצמת האיום הנשקף לעצם קיומה של הדמוקרטיה הישראלית, הפועלת בתנאים רגישים ומורכבים ברמה האזורית והגלובלית.
בשורה התחתונה, כדאי להפנים כי ללא תיקון יסודי ועמוק של שיטת הממשל, נשקפות לנו עוד שנים ארוכות של חוסר הכרעה, אי-יציבות והיעדר משילות, שיעלו לכולנו ביוקר.
הכותבת, שותפה בקבוצת לוצאטו, היא מ"מ ראש מועצת עומר, חברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת ב"ג בנגב