דיויד גילה יצחק תשובה / צילום: יונתן בלום תמר מצפי
בעקבות ההחלטות החדשות של הממונה על רשות ההגבלים העסקיים, דיויד גילה, מדינת ישראל ושותפויות הגז נקלעו לעימות חריף, וכעת הן הגיעו לנקודה בלתי-אפשרית שעליהן להיחלץ ממנה. קולות רבים מנסים להכריע את המחלוקת, בכוחנות, לטובת שותפויות הגז. זו גישה בלתי ראויה ובלתי נכונה, שכל ישראלי צריך לסלוד ממנה. אמנם הממשלה ונציגיה זגזגו בשנים האחרונות במהלכיהם הרגולטוריים מול המשקיעים בחיפושי הגז - מדיניות כלכלית שאינה נכונה וגם לא הצגת משילות ראויה - אך התשובה הנכונה למחלוקת היא הסדרה מהירה ויעילה לטובת הציבור אשר תיצור גם ודאות עסקית למשקיעים.
בשנים האחרונות, מצאו איש-העסקים יצחק תשובה ושותפתו חברת נובל-אנרג'י כמויות עצומות של גז טבעי לאורך חופי ישראל. מאגר תמר מכיל 330 BCM של גז טבעי, ומאגר לויתן מכיל כמעט 600 BCM. אלה הם גילויים אדירים גם בקנה-מידה עולמי. תשובה ונובל אינם היחידים שחיפשו כאן גז. היו נוספים שניסו, ולא מצאו דבר. וכך, בסופו של יום, כל עתודות הגז הטבעי של ישראל נמצאים בידי תשובה ושותפיו. מצד אחד, אין מדובר רק במזל, אלא גם בזכות יכולתם, השקעותיהם, וגם בזכות העובדה שהיו למעשה הראשונים לגלות את הגז.
מצד שני, גם לציבור ולמדינה יש אינטרס לגיטימי בהבטחת העתיד. כשהתפזר העשן מעל אסדות-הקידוח והתגלה מי מצא גז (תשובה) וכמה (הכול) התעוררה המדינה למציאות שהיא קטסטרופה ריכוזית. באין תחרות, נוצר בישראל מונופול שהוא גם שחקן יחיד במוצר בעל חשיבות עליונה לכלכלה. באין תחרות, המשמעות הראשונה היא שהשחקן היחיד (תשובה ונובל) יכול לקבוע מחיר גבוה בהרבה מעל המחיר ההוגן, ונראה שגם עושה זאת בפועל.
המשמעות הנוספת היא, שחלק עצום מכלל הוצאות האנרגיה של המדינה יזרמו בעשרות השנים הבאות לגוף אחד, כך שההון והעוצמה שיצטברו אצלו יהיו אדירים ללא תקדים. אם אכן כך יתגלגלו הדברים, נראה בישראל הקטנה טייקון בקנה-מידה אמריקאי, בעל הון דו-ספרתי במיליארדי דולרים, אשר יאיים על כל אפשרות לתחרות, ויוכל לקבוע מחירים ותנאים כאוות נפשו. הניסיון מלמד, כי מצב של "טייקון שיש לו מדינה" אינו בריא. המשמעות של שליטה כזאת היא שכלי התקשורת, העסקים והפוליטקאים יהיו מחויבים באופן ישיר או עקיף אליו ולאינטרסים שלו.
איזון בין היזמות לסכנה הנשקפת לציבור ממונופול כזה הוא הכרחי. על שני הצדדים למצוא את שיווי-המשקל ולהגיע לפשרה. תשובה ושותפיו השקיעו מזמנם, ויתרו על אלטרנטיבות, וסיכנו הון בחיפושים, וכעת הם מצפים לקבל את חלקם. מצד שני, המדינה, בין אם נקלעה למצב ביש זה בשל רשלנות או בשל הסיטאוציה יוצאת הדופן, היא חפצת חיים המחויבת קודם כול לאזרחיה ואינה יכולה להישאר עם שחקן יחיד במוצר כה חיוני לכלכלתה. הפתרון שהמדינה תיתן יהיה חייב להיות ודאי, הוגן ומנומק, וכזה שאינו מדכא יזמות.
לעומתה, על תשובה ושותפיו להבין שעל אף הקלפים הרבים שהרימו וזכו, המדינה לא תוכל לאפשר להם להחזיק את המפתח הראשי לכלכלתה, לבדם. מדינות, כדי לשמור על ריבונותן, שומרות על מספר מפתחות אסטרטגיים לעצמן ו/או מפזרות אותן בין מספר שחקנים. גם הממשל האמריקאי, אם ידאג לאינטרסים של נובל-אנרג'י האמריקאית, יכבד החלטה כזאת. הממשל האמריקאי עצמו נהג כך בעבר בשוק הנפט עם חברת סטאנדרט-אויל של רוקפלר, כאשר פיצל אותה לחלקים.
הפשרה עם תשובה ושות' חייבת לכלול שני מרכיבי יסוד: ראשית, מחיר גז הוגן ומפוקח. המחיר שקיים כיום בין שותפות תמר לחברת החשמל הקרוב ל-$6 MMBTU איננו בא בחשבון.
זהו מחיר מונופליסטי שנקבע בשוק של שחקן יחיד. על-פי מומחים בינלאומים שבדקו את הסוגיה מחיר זה גבוה בממוצע פי שניים מהמחיר ההוגן. ניתן להניח שהמחיר שיוסכם ויפוקח יהיה ברמה של $4, שגם הוא נותן תשואה יפה מאוד לשותפות בהשוואה לתעשיית הגז בעולם. גם את מנגנון ההצמדה של המחיר יש לשנות מן היסוד, כי המשק הישראלי לא יכול להרשות לעצמו "טייס אוטומטי" שיעלה את המחיר תוך שנים ספורות לרמות של $7 ו-$8. אלטרנטיבות סבירות יותר כבר עלו, וניתן יהיה להסכים על הנכונה לשני הצדדים.
המרכיב השני בפשרה צריך להיות: תחרות, או לפחות אפשרות לתחרות - המדינה לא תוכל להרשות את קיומו של שחקן יחיד השולט שלטון יחיד על שני שדות הגז העצומים "תמר" ו"לוויתן". הפתרון יכלול בהכרח הכנסת שחקנים נוספים, כך שמצד אחד על המדינה יהיה למצוא את הדרך שתשובה ושותפיו יקבלו את הפיצוי הראוי עבור השקעתם; ומצד שני, תשובה ונובל יאלצו להתאים את ציפיותיהם בין מה שהמדינה שבה הם עושים את עסקיהם יכולה לאפשר למה שלא ניתן לאפשר להם.
ומשהו אישי גם לתשובה. חשוב שתשובה ידע בסופו של יום להיות זה שעוזר לעגלה לצאת מהבוץ. חשוב שיקבל את האינטרסים של מדינתו, ושידע כישראלי להיות זה שיסביר אותם לשותפיו, וחלילה לו, מלנקוט דרך שלפיה הוא יעודד משקיעים זרים לא להשקיע בישראל. עם ההון באה גם האחריות, ויש לו הרבה מאלה.
בהקשר זה, אציין, כי שחקן מאוד מרכזי בעימות הזה הוא ראש הממשלה, ואיתו גם שריו הכלכליים הבכירים, שנתנו בשנים האחרונות לנושא החשוב ביותר לכלכלת ישראל להתגלגל באופן לא-אחראי, עד למצב שמסכן את התחרותיות ואת יוקר המחיה במשק. עליהם להיכנס לעובי הקורה כדי להביא לפתרון המשבר. מנגד להם, על שעריה החבוטים של הדמוקרטיה הישראלית עומד שומר-סף אמיץ, פרופ' דיויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, אשר כאשר ראה שההסדר שקיבל לפני מספר שנים אינו עומד בתנאי שוק תחרותי, ניגש, בצעד אחראי וראוי, לבטלו כדי למצוא שיווי-משקל חדש.
מי שדורש פתרונות לסוגיית הגז מהממונה גילה לבדו, טועה. המשימה למצוא את הפתרון המאוזן מצויה בידי הריבון, אך גילה ורשות ההגבלים העסקיים עשו צעד אמיץ, והציפו את הצורך בפתרון כולל ומאוזן יותר לטובת הציבור. הדמוקרטיה והשוק החופשי בישראל אמנם שבריריים, אך רשות ההגבלים העסקיים, במשמרתו של גילה, הראתה כי היא שומר-סף נאמן.
וכך, היום תשובה ושותפיו יודעים כי אין להם ברירה, וכי עליהם למצוא מענה אמיתי, ההולם את האינטרס הציבורי הישראלי, וכי ישראל אינה עוד מדינת "ילידים" שניתן להפוך בה למונופול לאורך שנות דור.
הכותב הוא ח"כ (עבודה), יו"ר ועדת הכלכלה ולשעבר בכיר בבנק העולמי