אוריאל לין / צילום: תמר מצפי
דוח מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל העניק החודש, לממשלה הנוכחית וגם לקודמתה, ציון "נכשל" בכל הקשור להורדת יוקר המחיה. מדוח מרשים זה, שנעשה ביסודיות ובהיקף נרחב, עולה בפרק "דפוסי ההוצאה על מזון בישראל", כי ידה של חלק ניכר מאוכלוסיית המדינה אינה משגת לקנות מוצרי מזון הנחוצים לבריאות ילדיהם. הם אינם אוכלים די ירקות, פירות, ביצים, דגים וחלב ומוצריו. חלק חשוב מבעיה זו נוגע לרמת ההכנסה, אך חלק לא פחות חשוב הוא רמת המחירים.
אנו חייבים להתמודד אחת ולתמיד עם השאלה-סוגייה, שאי-אפשר יותר לחמוק ממנה: על אף ששתי הממשלות האחרונות עשו מאמץ כן ואמיתי להוריד את יוקר המחיה והציבו זאת כיעד מרכזי בעבודתן, מדוע לא הצלחנו להוריד את מחירי מוצרי המזון באופן משמעותי. זאת, כאשר על פנינו טופחת מציאות מכאיבה - פגיעה ישירה הן בכיסן של המשפחות והן גם בבריאותו של הדור הצעיר.
לנושא זה הוקמו שתי ועדות חשובות בראשות המנכ"לים של משרד הכלכלה: "ועדת קדמי", בראשות שרון קדמי; ו"ועדת לנג", בראשות המנכ"ל דהיום עמית לנג. שתי הוועדות האלה עשו עבודה יסודית, מעמיקה, ממושכת וחשובה. הן מיפו בעיות, הצביעו על כיווני פתרונות אפשריים וגיבשו המלצות אופרטיביות. ולמרות זאת, אין עדיין ירידה משמעותית במחירי מוצרי המזון. מדוע?
התשובה לשאלה זו נעוצה במספר תפיסות-יסוד שגויות, שאם לא נשתחרר מהן, נמשיך לחבוט ללא הועיל ברשת יוקר המחיה.
ראשית, הקמת הוועדות עצמן. אמנם יש להן חשיבות ותרומה רבה, אבל מטבע הדברים, עבודת ועדות בין-משרדיות אורכת זמן רב; וכשיש המלצות, החלתן האופרטיבית מתעכבת. עד שרואים את פריין של ועדות אלה ואת תוצאותיהן החלקיות בלבד, ילדים בני 4 בתחילת התהליך כבר חגגו בר-מצווה.
שרים צריכים לדעת לעבוד גם לא דרך ועדות. לנתח מצב, להבליט מוקדים המהווים מכשול ולטפל בכשלים תוך החלטות-ביצוע מהירות ובטווח זמן קצר. ועדות צריכות להיות מוצר לוואי - לא דרך העבודה המרכזית.
שנית, הגנה לא מוצדקת על תעשייה מקומית במסווה של הגנה על העובדים. בדיון בטלוויזיה שנכחתי בו מול שרון קדמי, טען קדמי כי קשה לבצע הליכים של הפחתת מכסי-מגן, שכן צריך להביא בחשבון את הפגיעה בציבור העובדים במפעלי המזון שייחשפו לתחרות. כתפיסת-יסוד זוהי שגיאה; וייתכן ששגיאה זו - מול לחצים של תעשיינים ושל עובדים - מנעה עד היום ממשרד הכלכלה לפתוח את המשק ליבוא ולתחרות אמיתית.
נכון, יש להביא בחשבון את האינטרס של העובדים, אבל ההגנה בפועל אינה על העובדים, אלא על המפעלים מפני חשיפה לתחרות. אם היינו הולכים בדרך חשיבה זו ב-25 השנים האחרונות, כלכלת ישראל הייתה עדיין מפגרת, ובאותו מצב שבו הייתה בשנת 1985.
חשיפת ישראל לתחרות גלובלית הייתה אחד מהצעדים המרכזיים שחיזקו את הכלכלה ותרמו להתייעלותה. יש לנו הסכמי סחר חופשי עם ארה"ב ועם האיחוד האירופי, ובנפרד עם עוד 40 מדינות. בנוסף על כך, ביצענו הפחתת מכסים חד-צדדית של יבוא מהמזרח הרחוק. ברמת המכסים - הכול נחשף ליבוא, חוץ מתעשיות המזון והחקלאות. ולמרות זאת, רמת האבטלה בישראל היא מושא לקנאה ברוב ארצות המערב.
שלישית, תיאומים במקום שינוי מבני. בדוח "ועדת לנג" נאמר כי בתחום היבוא פועלים בישראל לא פחות מ-37 רגולטורים! וכי משרד הכלכלה יתאם בין אותם 37 רגולטורים. עצם החשיבה על תיאום הוא שגיאה.
אצלנו, כדי לתאם בין שני רגולטורים בלבד, צריך להשקיע זמן רב. לתאם בין 37 רגולטורים - זו עבודה סיזיפית שאין לה סיכוי להצמיח תוצאות ממשיות. תיאום בין משרדי ממשלה שלכל אחד מהם יש כוח רגולטורי נפרד הוא הליך ממושך.
במקום תיאום, צריך לשלוח הביתה כמה רגולטורים, ולקבוע סמכות-על אחת, שאינה עוסקת בתיאומים אלא בקביעת ובהורדת החלטות מחייבות.
רביעית, התמקדות מופרזת בנעשה בשוק המקומי. ועדות קדמי ולנג אכן פרסו יריעה רחבה כדי לקדם את התחרות בכל הקשור למחירי המזון ומוצרי הצריכה בישראל, אבל עיקר עיסוקם היה ניסיון ליצור תחרות בין השחקנים בשוק המקומי.
זה יכול אמנם להשפיע, אבל לא השפעה דרמטית. גם ל"חוק המזון", העוסק ביחסים שבין ספק לקמעונאי וקובע איסורים על צבירת כוח אזורי-גיאוגרפי לרשת קמעונאית אחת, לא יכולה להיות השפעה דרמטית. אנו זקוקים למהלכים הרבה יותר חזקים שישנו את המודעות וייצרו דינמיקה של תחרות.
המהלך המשמעותי ביותר הוא הצבת כל תעשיית המזון וכל המגזר החקלאי בפני תחרות של יבוא מוצרי מזון וגידולים חקלאיים. היום, על יבוא שום מוטל מכס של 340%, ובכל זאת מייבאים שום לישראל. זה צריך להאיר עינינו באשר ליוקר הייצור המקומי. יבוא תפוחי-אדמה, מוצר בסיסי לכולנו, מחויב במכס של 634%, אם הוא מבוצע בחודשים מאי-יוני.
חמישית, סובסידיה לחקלאים במקום חומות מגן דרקוניות. הטלת מכסים על מוצרי מזון בשיעורים כה גבוהים, כמו 170% על יבוא עופות, פירושה שבעצם מטילים מס על כלל ציבור הצרכנים בישראל כולל השכבות החלשות. בשל כך, עדיף לעבור לשיטת הסובסידיה הישירה לחקלאי.
לאחר ביטול מוחלט של כל מכסי-המגן על יבוא מוצרי מזון וגידולים חקלאיים, יש לתת סובסידיה ישירה לחקלאי. היא תמומן מתקציב המדינה, ומי שיישא בעול זה יהיו משלמי המסים. בישראל, 50% מאלה שיש להם הכנסה אישית לא משלמים מס הכנסה כלל, כך שעול מימון הסובסידיה לחקלאים יוטל על אלה שהכנסותיהם נמצאות בדרגות המס הגבוהות יותר.
כשאנו שואפים לבצע מהלכים להפחתת מחירי המזון, יש להציב את הפגיעה בהרבה ילדים מול התרומה הנדרשת מאחרים. שיטת הפיקוח על המחירים היוצרת סבך של רגולציה, אכיפת חוק ועיוותים לא תושיע כאן, אלא רק תחרות.
הממשלה הבאה תהיה חייבת להתמודד שוב עם שאלת יוקר המחיה של מוצרי הצריכה בישראל, ובעיקר עם הורדת מחירם של מוצרי המזון והגידולים החקלאיים. היום, במאבק על קולו של הבוחר, חייבות כל המפלגות להסביר כיצד הן ישיגו יעד זה.