לא סתם נחשבות המחלקות בהן נמצאים האם ותינוקה לאחר הלידה (והאבות שישנים על הספסלים הכואבים בחוץ) למקום השמח ביותר בבית-החולים. דומה שאין רצון עז כמו הרצון לילד, אולם לעיתים זה לא כל-כך פשוט.
בישראל ישנם לא מעט זוגות שמתקשים להרות ועושים כל שביכולתם, משקיעים את כל משאביהם הפיזיים, הנפשיים והכספיים ואפילו מסכנים את בריאותם כדי להביא ילד לעולם. למרבה הצער, במקרים רבים הם עושים זאת לחינם.
הפתרון הנפוץ ביותר אליו פונים זוגות שמתקשים להרות הוא הפריה מלאכותית. כל-כך נפוץ, שישראל הפכה לשיאנית טיפולי ההפריה בעולם המערבי, וכיום מבוצעים בה כ-39 אלף טיפולים בשנה.
כל אחד מהטיפולים עולה כ-25 אלף שקל, ולא נדיר למצוא נשים שעברו גם עשרות טיפולים כאלה. חישוב פשוט יגלה שמדובר בהוצאות אדירות של כמיליארד שקל בשנה, עשרות או מאות אלפי שקלים לכל זוג.
כדי לממן זאת, ישנם שלוקחים הלוואות, נכנסים לחובות כבדים, וישנן אפילו נשים שעוצרות או מעכבות את הקריירה שלהן ועוברות לעבודה פחות תובענית בכדי להקדיש זמן לטיפולים.
ייתכן שההשקעה הייתה מצדיקה את עצמה, אם היו לטיפולים הללו תוצאות חיוביות. ואולם, המציאות מראה כי רובם המכריע של טיפולי הפוריות בישראל נכשל.
נתוני משרד הבריאות מראים כי רק מספר מזערי של מטיפולי ההפריה בישראל מסתיימים בהריון (18%), ועוד פחות מהם מסתיימים בלידה. המשמעות היא שרובן המוחלט של הנשים שעוברות את הטיפולים הכואבים, המסוכנים והיקרים הללו, עוברות זאת לשווא.
יהיו כאלה שיטענו כי אין להתערב ולהגביל את מספר הטיפולים שניתן לעשות בישראל, שזכותם של הזוגות להחליט עבור עצמם, ושיש להתיר להם לבצע כמה הפריות שירצו. אך הזוגות לא תמיד מודעים לסטטיסטיקה העגומה של טיפולי הפוריות או לעובדה שיש היום תחליפים טובים לטיפולים הללו, שיש להם סיכויים טובים יותר להסתיים בלידה מוצלחת, כמו פונדקאות ושימוש בתרומת ביצית.
אלו הטוענים כי אין להתערב בתחום, צריכים גם לקחת בחשבון שחלק ממימון טיפולי ההפריה מתקיים על חשבון משלם המסים. משרד הבריאות מממן את שמונת מחזורי הטיפול הראשונים לכל אישה, ומוציא לצורך כך מאות אלפי שקלים כל שנה. משרד הבריאות אינו קובע מכסת טיפולים מסוימת שאחריה יש לשקול תחליפים, אלא מאשר עוד ועוד טיפולים, גם אם הסיכוי שלהם להצליח הוא אפסי, ובכך גורם לבזבוז אדיר של כספים - שלא לדבר על שיברון-הלב של הזוגות עצמם.
הקושי בכל הנוגע לטיפולי הפוריות בישראל נובע בראש ובראשונה מכך שישנם זוגות רבים שמתקשים לוותר על החלום לחוות הריון בעצמם ובגופם. ניתן בהחלט להבין זאת, ומכיוון שכך, הצוות הרפואי הוא זה שצריך לקחת אחריות על התהליך, לשקף עבורם את המציאות האובייקטיבית ולעודד אותם לפנות לתחליפים, באם הסיכויים הם נמוכים.
אולם, רופאים רבים מעודדים את הזוגות להמשיך בטיפולים אפילו אם אין להם סיכוי של ממש להצליח. תופעה זו נובעת גם מחוסר ידע והיכרות של הרופאים עם התחליפים לטיפולי פוריות, שגורמים להם להמליץ פחות על אפיקים אלטרנטיביים לזוגות שמגיעים אליהם.
לבסוף, רבים מהזוגות מעדיפים להמשיך עם ההפריות בגלל חסמים בהשגת התחליפים עצמם, כמו עלויות גבוהות, מיעוט בנשים פונדקאיות ובתרומות ביצית בישראל, קשיים ביורוקרטיים ועוד.
אז מה הפתרון? איך גורמים לאותם זוגות שכה כמהים לילד להצליח להגיע למטרה הסופית ולמנוע מהם את הסבל הנפשי וההפסד הכספי העצום בדרך?
לדעתנו, בגלל הסיכון הבריאותי שהם טומנים בחובם, חשוב שלא להתיר יותר מ-8 טיפולי הפריה בלי סיבה מוצדקת. בנוסף, יש לעודד את הזוגות לפנות לאפיקים אחרים שיש להם יותר סיכוי להצליח.
משרד הבריאות צריך להקים בכל קופת-חולים ובכל בית-חולים צוות רב-מקצועי, שיכלול לא רק רופאים, אלא גם בעלי תפקידים נוספים, שתפקידם יהיה לתת לזוגות את התמונה המלאה לגבי האופציות שעומדות בפניהם.
לבסוף, יש להפוך את הליכי הפונדקאות ותרומת הביצית לנגישים לחלק גדול יותר מהאוכלוסייה - אם בדרך של סבסוד ומתן הלוואות בערבות מדינה בריבית נמוכה, אם באמצעות הרחבת הקריטריונים לזכאות לפונדקאות בישראל, ואם באמצעות קמפיין ציבורי שיגדיל את המודעות לתחליפים הללו ולצורך בנשים שישמשו כפונדקאיות ושיתנדבו לתרומת ביצית.
כדאי מאוד שהמדינה, כמו גם רופאים, בתי-החולים וקופות-החולים, יתעוררו ויפנימו כי נדרשת רפורמה של ממש בתחום, וכי פונדקאות ותרומת ביצית הן אופציות ראויות ומונחות על השולחן, אם לא בכדי לחסוך מאות אלפי שקלים מהקופה הציבורית שמבוזבזים לשווא על טיפולים אחרים שלא צולחים - לפחות למען אותם זוגות שזוהי הדרך היחידה שלהם לזכות בילד.
הרפורמה בחוק הפונדקאות, שהבחירות המתקרבות סתמו עליה את הגולל, הייתה אמורה להיות סנונית ראשונה, למרות שגם היא לא הייתה חפה מבעיות. כעת ייאלצו זוגות רבים להמתין שיימצא שר בריאות חדש ואמיץ מספיק שיטפל בנושא.
בכל מקרה, אם מדינת ישראל מעוניינת לעודד את הילודה ולסייע לזוגות המתקשים בכך, עליה לוודא שהדבר נעשה באופן נכון, לקחת אחריות ולטפל גם בכשלים שבמערכת.
■ הכותבת היא עובדת סוציאלית, בעלת תואר שני עם התמחות בטיפול זוגי ומשפחתי, ממנהלות המרכז להורות באמצעות פונדקאות http://www.pundekaut.com