בונו / צילום: רויטרס
הוזלה מרשרשת
"אופס... אני מתנצל היה לנו רעיון נהדר, אבל נסחפנו"
בונו, סולן ומנהיג יו 2, בעקבות הפצת אלבומם החדש בחינם ברשת למשך חודש ל-500 מיליון מנויי אפל
את המשפט שמצוטט כאן אמר בונו, סולן ומנהיג יו 2, בראיון וידיאו שהפיצה הלהקה לרשת, בעקבות המהלך שהסתבר ככישלון השיווקי-קידומי הכי גדול בפופ ב-2014. יו 2 תפרו עסקה עם אפל ואלבומם החדש נשלח במלואו לכל 500 מיליון מנויי אפל בו-זמנית ובחינם למשך חודש. אמנותית, התגובות לאלבום היו מעורבות. כותב שורות אלו חשב שמדובר באלבום הכי חלש של הלהקה, אבל מגזין ה"רולינג-סטון" בחר בו כאלבום השנה שלו. מסחרית, הכישלון היה נחרץ: לא רק שהפצת האלבום לכלל האנושות חודש מאוחר יותר, באוקטובר, הניבה מכירות מאד דלות, הכי חלשות מכל אלבומיהם. התגובות של לקוחות אפל על הפולשנות הזו לתיקיות המוזיקה שלהם היו כה נזעמות, עד שאפל מיהרה לשחרר אתר הדרכה שמסייע בהסרת השירים ממכשירי המנויים. ולא רק שמבקרים ואוהדים ביקרו את המהלך, הוא ספג גם הרבה תרעומת ממוזיקאים עמיתים, הבולט בהם ניק מייסון מפינק פלויד, שאמר: "מוזר שיו 2 לא חשו עד כמה המהלך הזה מוזיל את ערכה של המוזיקה". וכמו שהסביר בונו, כמרבית האמנים, יו 2 בסך הכול חיפשו דרך לעקוף את נתוני המכירות המתכווצים, את ההורדות הלא משולמות, ואת דעיכת מעמד האלבום כמוצר המרכזי שעליו בנויה תעשיית המוזיקה העולמית.
יו 2 הם לקוחות חדשים של המנהל הוותיק של מדונה, גיא עוזרי, והצעד הזה מול אפל היה בעצם המהלך הראשון שלו איתם. יו 2 ואפל כבר שיתפו פעולה בעבר אבל דומה שהפעם החבירה הזיקה לשני הצדדים. אפל ספגה ביקורת על כך שהיא לא עדכנית, וחוברת ללהקה שימיה הגדולים מאחוריה. יו 2 הואשמו בחדירה לפרטיות. בעיקר, המהלך הזה שידר חוסר ביטחון. הלהקה הכי גדולה של 35 השנים האחרונות עד כדי כך לא האמינה בכוח המשיכה של שיריה, עד שמסרה אותם חינם לכל העולם. אנשים ממחנה יו 2 טענו שהלהקה השיגה חשיפה בסכום שווה ערך ל-100 מיליון דולר שהייתה מוציאה על קידום ושיווק. אלא שהחשיפה לא שירתה במאום את המכירות. מזה שנים, מאז המהפכה הדיגיטלית, אלבומים חדשים של אמני-על חשובים כלכלית פחות בשל מכירותיהם ובעיקר ככרזות לקידום מסעי ההופעות שלהם. אבל גם לכישלון מובהק שכזה עלול להיות מחיר, והוא ייוודע רק כשייצאו הכרטיסים למסע העולמי שיערכו ב-2015. וכמו שציינו מוזיקאים עמיתים: אם כוכבי על עשירים כמו יו 2 מחלקים אלבומים חדשים בחינם, אילו אפשרויות נותרו לאמנים פחות מוכרים בתחרות על תשומות האוזניים של הקהל?
לפיד הפרלמנטר שכח את יאיר היוצר
"יאיר שכח"
אמני ישראל נגד יאיר לפיד (ספטמבר 2014)
מונולוגים בלתי נשכחים לא חסרים על בימת התיאטרון, אבל את המונולוג המאוד אישי וחד של ציפי פינס, מנכ"לית תיאטרון בית ליסין, מספטמבר האחרון, אפשר לנחש שיאיר לפיד לא ישכח במהרה. "יאיר שכח", הקריאה פינס, לבושה בחולצת "יאיר, מה כבר ביקשנו?!", וכיוונה את האש היישר לכיוונו של שר האוצר דאז. "יאיר שכח את השחקנים, את הסופרים, את המשוררים, את היוצרים. שכח אותי, שכח אותך. יאיר לפיד שכח את כולכם אנשי התרבות... הוא שכח שתפקידו לבנות ולא לקלקל. ויותר מכל שכח לפיד השר את יאיר היוצר שזמנו כבר עבר. את יאיר הכותב, השחקן המחזאי. מכל זה נשאר רק לפיד הפרלמנטר".
הייתה זו נקודת השיא של קמפיין האמנים "1% לנשמה" למען העלאת תקציב התרבות ל-1% מתקציב המדינה (כיום עומד על פחות מחמישית האחוז, על כחצי מיליארד שקל), שהתחיל לפני פרוץ המערכה בעזה, וחזר במלוא הכוח עם סיומה. ערב-ערב בהצגות ובאירועי תרבות בכל רחבי הארץ, הוקרא מונולוג "יאיר שכח" במטרה להגביר את הלחץ על שר האוצר, ערב סיום הסכם התקצוב האחרון בין משרדי התרבות והאוצר (2012-2014).
הקמפיין, שיתוף פעולה של ארגון השחקנים שח"ם, ארגון האמנים אמ"י, פורום מוסדות התרבות ואיגודים נוספים דוגמת הסופרים, התסריטאים והמשוררים, רשם באופן טבעי נוכחות מוגברת במדיה, כולל עמוד פייסבוק עם קרוב ל-5,300 לייקים. אבל לא רק דיבורים היו הפעם. גם בזירה הפרלמנטרית, היכן שגם עושים, פעלו האמנים, כשביוני הגיעה לכנסת משלחת שכללה בין היתר את יו"ר שח"ם - השחקן אוהד קנולר, ואת השחקנים דרור קרן, שרה פון-שוורצה ונורמן עיסא.
בסוף יולי, הונחה על שולחנו של יו"ר הכנסת הצעה לתיקון חוק התרבות ובמסגרתו ב-2015 יעלה תקציב התרבות ל-0.3% מתקציב המדינה, וכך בעשירית האחוז מדי שנה עד ל-2022, אז יגיע ל-1% ויתקבע. על הצעת החוק חתומים לא מעט ח"כים שספק אם ימצאו את מקומם בכנסת הבאה, ופה כנראה גם טמון המלכוד הקבוע של כל ניסיון לייצר המשכיות בציבוריות הישראלית. משרד האוצר, עדיין עם לפיד בראשותו, אמנם "נזכר" והגיע באוקטובר להסכם חדש עם האמנים, שבמסגרתו, בין היתר, יגדל תקציב התרבות ב-120 מיליון שקל ב-2015 (הישג לא מבוטל). אבל מאז כידוע נפלה הממשלה, ומה שוות כעת התחייבויותיו של שר אוצר לשעבר לשרת תרבות שפורשת מהחיים הפוליטיים, כולם מוזמנים לנחש.
ואולי זו בכלל שעת כושר. דווקא עכשיו, כשבחירות על הפרק, אפשר שהאמנים ינצלו את ההזדמנות על מנת לתבוע 1% לנשמה מכל אלה שמבקשים את קולנו - לרבות הרצוג, כחלון ולפיד הפרלמנטר - אמירה ברורה בכל האמור לתקצוב החסר של תרבות במדינת ישראל. חזון כבר יש, וגם הצעת חוק. עכשיו רק צריך מפלגת שלטון שגם תתחייב אליהם ולא תשכח גם להגשים.
הריאליטי השם
"אין פה מזוזה? אני לא נכנס!"
נסים גרמה, "בוליווד" - פרק 1
אתם יכולים להגיד על תוכניות הריאליטי מה שאתם רוצים, אבל רק אל תגידו שאין להם אלוהים - כי אולי אין להן קב"א, אבל יש להם קב"ה!
הנציג הכי אותנטי של התופעה על המסך בימים אלה הוא נסים גרמה, "ידידו" של הנשיא-לשעבר שמעון פרס (זה לא שבאמת רציתי לכתוב את זה, אבל האיש לא נותן לאף אחד לשכוח את אותה ידידות מופלאה): עוד בקושי הספיק הריאליטי החדש לרצד חמש דקות על המסך וגרמה היה מעורב כבר בשתי תקריות בעלות אופי דתי: הוא סירב להיכנס למקדש מקומי, ואחר כך - סירב להיכנס לחדר שלא נקבעה בו מזוזה.
חנה ושבעת בניה יכולים לצאת לפרסומות - קם להם יורש שמוכן להקריב קריירה מפוארת בקולנוע ההודי על קידוש השם.
התופעה המדוברת, שהתעצמה ב-2014, הייתה יכולה להיות מצחיקה, אלמלא היה זה כה עצוב: עוד ב"חי בלה לה לנד" סירבו חלק מהמתמודדים לישון בבית שצלב היה קבוע על אחד מקירותיו, בלי לתת את הדעת בכלל על כך שהם מתארחים בבית נוצרי. אבל עזבו את כל ה"לה-לות" - פורמט שבו מלכתחילה נלקחים טיפוסים מאותגרים סביבתית למשימה של השתלבות במרחב. מה עם "המירוץ למיליון" למשל, זה שבו אין משימה מפחידה שבה לא יקדימו המתמודדים איזה "שמע ישראל" לכניסה לכלוב עם ג'וקים נניח או איזה "אין עוד מלבדו" כקריאת גיל בעת ניצחון. אפשר לצחוק עד מחר משתי נשים צעירות (ומשעשעות בסך הכול) כמו הצמד מעיין ובת-אל (שהשתתפו בשתי התוכניות דלעיל), שבטוחות כנראה שהיושב במרומים עושה זאת על כורסת טלוויזיה ומשלטט את דרכו בין תוכניות הריאליטי השונות כדי להחליט מי ינצח בהן, אבל בשלב כלשהו החיוך קופא: כל "גוי" הוא מטרה לחיצי לעג, בעברית כמובן, לבל יבין שצוחקים לו בפניו. כל צלב מבריח את המשתתפים מפניו כאילו היו ערפדים, כל טיול בחו"ל הופך למסע התרסה, לאצבע בעין הגויים.
אפשר לקחת את כל העניין בהומור, למרות שלא יכול להיות שאין לו קשר להרעה ביחסי ישראל והעמים.
אפשר כמובן לטעון שאין זה משנה מה יאמרו הגויים - משנה מה יעשו היהודים. הבעיה שמה שהם עושים בינתיים הוא טלוויזיה שמעודדת פחד מהעולם, כן - בדיוק אותו עולם שמשתתפי תוכניות הריאליטי רוצים להצליח בו כל-כך.
העם עם הגולן
"אלה שרקדו לי על הדם לא היו מזרחים. האשכנזים - הם קרעו אותי"
אייל גולן בראיון ל"ידיעות אחרונות" על פרשת הקטינות
הציטוט המפורסם ביותר של אייל גולן איננו מהשנה, אלא מראיון שהעניק לפני מספר שנים למוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות, ובו הסביר כי התשוקה לאשתו דאז, הדוגמנית אילנית לוי, שכמוה כתשוקה ל"סטייק" אינה עומדת בסתירה לצורך שלו ב"לחם עם שוקולד". השנה, כשנחשפה פרשיית בעילת הקטינות והדחתן לסמים, התברר כי הדימוי, לכאורה, כלל במהותו גם חצי פיתה עם ממרח שוקולד וטרופית.
גולן, שהעיד במשטרה כי לא ידע את גילן האמיתי של הילדות, יצא מהפרשה בשלום, וכך גם אביו, שהיה, כך על-פי גולן, הרוח החיה בפרשה. כעת, היה עליו לשקם את תדמיתו הציבורית, שפגעה באורח ניכר בהכנסותיו: מהופעות ומתוכנית הטלוויזיה בכיכובו שירדה מן המרקע ("אייל גולן קורא לך") וכן מהשתתפותו בתוכנית "הכוכב הבא" שבה שימש כשופט. איך משקמים את התדמית? גולן פנה לאפיק הקיפוח העדתי. "(העיתונאים) האשכנזים - הם קרעו אותי", קבל גולן, במטרה לסחוט הזדהות מקרב מעריצים ממוצא מזרחי, על-ידי הצגתו העצמית כקורבן לגזענות. זהו פטנט זול ויעיל, מבחינתו של גולן, שמאז חלוף הפרשה חזר למעמדו הקודם.
אך עבור הורים לנערות מתבגרות, הסיוט לא נגמר.
הנה הן הבחורות
"לצערנו, אנשים לא קונים אמנות של נשים"
בעלה של הציירת מרגרט קין, בסרט החדש של טים ברטון, "עיניים גדולות"
"לצערנו, אנשים לא קונים אמנות של נשים", אומר בעלה של הציירת מרגרט קין, בסרט החדש של טים ברטון, "עיניים גדולות", וגונב את הקרדיט על ציוריה (לטובת כלכלת המשפחה, כמובן). הסרט מבוסס על סיפור אמיתי ובמרכזו מאבק מר על זכויות היוצרים. קין, שעדיין חיה כיום, ציירה בשנות ה-60. אולי אם הייתה פורצת היום, המצב היה שונה, אך עד כמה?
אנשים קונים גם קונים אמנות של נשים, וכבר אי אפשר להתעלם מהנוכחות הנשית הדומיננטית בעולם האמנות. אולם כמו בענפים אחרים, גם כאן לא מספיקות 100 שנות פמיניזם לצמצום הפערים.
מוכיחים זאת יותר מכול מחירי ה"אולד מאסטריות" מקרב הנשים. אלה כמובן צעירות בכמה מאות שנים מציירי הרנסנס, אז נשים לא ציירו. אולם גם בהשוואה לבני דורן, ואפילו באמנות עכשווית, מחירי יצירות של נשים מדשדשים הרחק מאחור לעומת שיאי המחיר של האמנים היקרים בעולם.
בחודש נובמבר 2014 נשבר שיא המחיר ליצירה נשית במכירה פומבית. ציור של ג'ורג'יה אוקיף האמריקאית, משנת 1932, נמכר בסותבי'ס ניו יורק ב-44.4 מיליון דולר, הרחק מעל לשיא הקודם, שעמד על 12מיליון דולר, ליצירה של ג'ואן מיטצ'ל.
בין האמניות בעלות היצירות היקרות ביותר נמנות לואיז בורז'ואה, שהלכה לעולמה לפי כשנה והאמנית היפנית בת ה-85 יאיואי קוסמה, שכל עבודותיה משולבות במוטיבים של נקודות. הצלמת סינדי שרמן נמצאת בין האמניות היקרות בעולם וגם האמנית הבריטית טרייסי אמין, שעבודתה "המיטה שלי" נמכרה השנה ב-3.8 מיליון דולר בכריסטי'ס לונדון. סכום לא רע, אך עדיין הרבה פחות ממחירי יצירותיו של דמיאן הירסט, למשל, שצמח יחד איתה בשנות ה-90.
שבוע סוף
"תעשיית האופנה שלנו יכולה להיות מכרה זהב. מה שעשינו בחו"ל בתחום הטלוויזיה זה כאין וכאפס לעומת מה שאנחנו יכולים לעשות באופנה"
מוטי רייף, המפיק של שבוע האופנה "גינדי תל-אביב", מתוך ראיון ב"גלובס"
אלפי אורחים, מעצבים, סלבריטאים, קניינים ואנשי תקשורת, גדשו את שבוע האופנה "גינדי תל-אביב", שהתקיים בחודש מרץ השנה, בפעם השלישית ברציפות. כשבעה מיליון שקל הושקעו באירוע החגיגי (על-ידי "גינדי השקעות" ו"הריבוע הכחול נדל"ן"), שכלל שרשרת של 22 תצוגות אופנה שהתקיימו במשך שלושה ימים גדושים. באירוע השתתפו מיטב המעצבים המקומיים החשובים שיש לתעשייה המקומית להציע וכצפוי, היה זה אירוע מרשים ביותר בהפקתו ובגודלו, שהוכיח שוב שיש כאן תעשיית אופנה יוצרת, מוצלחת ומשמעותית, שצריך וראוי להשקיע בה ולטפח אותה.
אין ספק שקיומו של שבוע אופנה בתל-אביב הוא אירוע חשוב ומבורך במונחים של הכרה בינלאומית וגאווה, אבל מעבר לעניינים של אופנה ויופי, אחרי ששבוע אופנה שלישי מאחורינו, אפשר סוף סוף לכמת אותו גם במונחים עסקיים-גלובליים. לשבוע האופנה הגיעו 40 קניינים, מפיצים ומשווקים מחו"ל במימונם של מכון הייצוא והתאחדות התעשיינים, ביניהם משווקים של רשתות מכל העולם, שביצעו הזמנות בפועל ממעצבים מקומיים שונים, המסתכמות, על-פי הגורמים האחראיים, ביותר ממיליון דולר.
והיו גם משווקים מקומיים (המפיצים למדינות ספציפיות), ממדינות שונות מכל העולם כמו קנדה, ארה"ב אנגליה, גרמניה, אוסטריה, איטליה, אוסטרליה ועוד, שנחשפו לקולקציות של המעצבים שהציגו בשבוע האופנה, כשביקרו בחללי העבודה של מעצבים מקומיים שלא הציגו על המסלול. גם כאן נרשמה הצלחה גדולה מאוד.
לאור כל זה, מתבקש לצפות שאולי סוף סוף גם הגישה הממשלתית תשתנה, במטרה להכיר בפוטנציאל התעשייתי של האופנה המקומית ולספק לה רוח גבית-כלכלית, בדיוק כפי שעושה היום כמעט כל מדינה מערבית. יהיה מעניין לראות איזו תמיכה ממשלתית ותוצרת מקומית יביא איתו שבוע האופנה "גינדי תל-אביב" בשנת 2015.
מערבב את הטייח
"מספיק עם הצביעות, יש לי השראה על-ידי מקרי הרצח האחרונים"
עמיר בניון, בראיון ליעל דן בעקבות הסערה סביב שירו "אחמד אוהב ישראל"
הציטוט הנ"ל לקוח מתוך ראיון של בניון בתוכנית הצהריים של יעל דן, יממה לאחר פרסום שיר חדש שכתב - "אחמד אוהב ישראל". עם פרסום השיר, הרשתות החברתיות, כמו גם כלי התקשורת הארציים, געשו. במקביל לטענות על כך שלימון הכישרון של בניון נסחט עד תום, יש שמצאו לנכון, ובצדק, להחמיא לזמר על הכישרון השיווקי שלו, שליחו לא נס: בניון יודע את נפש בהמתו. ולכן הוא פוסע בשביל ההסתה - מילים ישירות, לחן קליט, מסר אלים, וקהל נאמן.
לא חלף יום מאז שחרר את "אחמד אוהב ישראל", וכבר בניון מציג עצמו, כשם שירו החדש, כ"אויב המדינה". הפער בין כותרת השיר לבין המילים עצמן, מעיד על הטקטיקה הפרסומית: מצד אחד - מנהיג, דובר ההמונים, מצד שני - ההצטנעות המעושה.
מתוך "אויב המדינה": "מותר לך לצעוק 'מוות ליהודים' ולקטן כמוני אסור לשיר שירים. לך מותר להניף דגל של מדינת טרור, בימינו זה אפילו באופנה אם אתה מעט נאור. בשם האל, מותר לך לשפוך דמים ואני, הקטן שבאנשים, אסור לי לומר כמה מילים. אם רוצח הפך לקרבן, ואני הפכתי לרוצח בזוי. לא נשאר לי הרבה מה לומר, אני חי בעולם מפחיד ולא שפוי".
בהודעה שהוציא בניון, הוא כתב כך: למען הסר כל ספק, השיר, "אחמד אוהב ישראל", נועד להביע תחושות בלבד, ולא קורא לאלימות כלשהי כלפי שום אדם. אנו נגד אלימות באופן מוחלט, ואילו היינו אלימים, לא היינו שרים שירים כואבים".
בשבוע שעבר הוציא בניון עוד שיר מהסוגה הזו - "סוף העולם" שמו, והתחזית האפוקליפטית של בניון, היא בחירתו של יצחק (בוז'י) הרצוג, ראש מפלגת העבודה, כראש ממשלה. תמונה זו, ממנה בניון חושש היא של עולם הבא אל קצו. "איך נוכל לשרוד כשלראש הממשלה קוראים בוז'ון" - זהו המוטו של בניון, והמוטו חוזר על עצמו, בהטיות כינויו של הרצוג, שוב ושוב. יש לקוות שבניון ימשיך להשקיע בסוגה הזו אותה הוא יצר. שכן עוד שיר או שניים, הוא עשוי להפוך לפרודיה אפילו בקרב מעריציו.
