המחאה החברתית / צילום: רויטרס
גם פקידי האוצר התקפלו, ועכשיו זה סגור. הידיעה הכי חשובה של השבוע היא שיש הסכמה בין משרד האוצר להסתדרות על כך ששכר המינימום יעלה ל-5,000 שקל בשלוש פעימות. אחרי שפקידי האוצר ניסו לטרפד את ההסכמות בפלפולים משפטיים, בהפצת מספרים כוזבים ובחתירה תחת הבסיס של משטר דמוקרטי (בשיאה של החתירה הזאת הוציא האוצר הודעה בשם "גורם בכיר" המתנגד בפועל להסכם, וזה עוד בתקופת הדמדומים שאחרי פיטורי יאיר לפיד. סליחה, מי שמך להחליט, פקיד בכיר?), גם באוצר הבינו שחצו את כל הקווים האדומים.
המאבק האחרון להעלאת שכר המינימום לא רק שבר שוב את הדיקטטורה האוצרית, הוא גם קרע את המסכות מעל פניהם של משתפי הפעולה שלהם בתקשורת וחשף את פרצופם האמיתי. אותם אלה המתחזים ל"חברתיים", "נאורים" ו"משרתי האינטרס הציבורי" נתפסו בקלקלתם ובצביעותם. הם בגדו באינטרס הציבורי. הם בגדו בציבור העובדים ופעלו בשירות המעסיקים, הם בגדו ב-25% מציבור השכירים בישראל שמשתכר עד שכר המינימום, הם בגדו ביותר מ-700 אלף עובדים. הם בגדו במשפחות שלהם. הם קראו בזלזול לתוספת לשכר המינימום "כמה גרושים שזורקים לעניים" והפיצו בכותרות ענק את תעמולת הכזב של האוצר ("עלות העלאת שכר המינימום: 5 מיליארד שקל בשנה" - כותרת שקרית, שכפי שהוכחנו, לא הייתה ולא נבראה).
הם הדביקו לעיסוק בנושא השכר בכלל ובשכר המינימום בפרט את הכותרת המוזרה והדי משעשעת "ספין השכר של הטייקונים" - אמירה שהופכת כעת לאמירה האידיוטית של השנה. הם מלהגים ומקשקשים בלי סוף על "הון חברתי", "שוק עבודה משוכלל" ו"העלאת הפריון" ועוד סיסמאות קליטות למכביר, אבל מתקשים להביא איזשהו נתון, איזושהי עובדה, איזשהו תימוך מקצועי, כי הרי קשה מאוד לצלול לדוחות, להתעמק במחקרים ולהגיש עובדות. הכי קל זה להיות משיחי, שטחי וקליט.
למרבה הצער, יש עיתונאים שהם הרבה יותר גרועים מפוליטיקאים - אותם פוליטיקאים שהם מרבים ללעוג להם: הם מקדישים חלק ניכר מזמנם לשיווק, לרייטינג ולעשיית פוזה באתרי הברנז'ה. למען המטרה הזו, הם אפילו מכפישים בלי סוף את הקולגות שלהם באמצעות מלחכי הפנכה בחצר האחורית של התקשורת הישראלית ומנסים להטיל בהם דופי, ללא הצלחה.
אז הנה, למען אלו שהמסכה נקרעה השבוע מפרצופם, עוד כמה עובדות. מחלקת המחקר של הביטוח הלאומי הוציאה בשבוע שעבר עבודה רצינית ומעמיקה על השכר שכותרתה "התמורה לעבודה ותרומתה לחילוץ מעוני: ישראל בראייה בינלאומית". העבודה, שנכתבה על ידי מירי אנדבלר ואורן הלר, לא זכתה כמעט, משום מה, לאזכורים בתקשורת הכלכלית, אולי כי לא התאימה לתפיסות הרווחות בה.
ממצאי העבודה מאשרים באופן מוחלט את מה שאנחנו כותבים פה שוב ושוב על השכר הנמוך בישראל, אחרי שהצבנו אותו בראש רשימת הבעיות של המשק, לצד בעיות הדיור והכלכלה השחורה.
"מחקר זה בודק את הטענה הרווחת בציבור הישראלי שלפיה בישראל רמת השכר בכלל ושכר המינימום בפרט נמוכים מדי", נכתב בתקציר המחקר, והמסקנה שלו חד-משמעית: "על פי הממצאים, יש בסיס עובדתי לתחושה שהשכר בישראל נמוך מדי וכי תרומתו של שוק העבודה הישראלי לחילוץ מעוני נמוכה בהשוואה בינלאומית. מסקנה חשובה העולה מהניתוח של השכר ושכר המינימום היא שרמת הפריון בישראל אמנם נמוכה בהשוואה בינלאומית, אך רמת השכר נמוכה אפילו בהשוואה לרמת הפריון הזה. נראה שאף ששכר המינימום גבוה בהשוואה בינלאומית כאחוז מהשכר הממוצע, השכר הממוצע הנמוך יחסית למדינות המפותחות ויחסית לרמת הפריון בישראל מוביל לכך ששכר המינימום בישראל נמוך מדי ויש חשש שאינו ממלא את ייעודו כמבטיח חיים בכבוד למשפחות עובדות הנמצאות בתחתית התפלגות ההכנסות".
הדבר החשוב במסקנות, מעבר לקביעה ששכר המינימום נמוך מדי בהשוואה בינלאומית, הוא ניפוץ המיתוסים שהשכר נמוך בגלל הפריון הנמוך או ששכר המינימום, ביחס לשכר הממוצע, דווקא גבוה בישראל (זה נכון עובדתית, אבל רק משום שגם השכר הממוצע נמוך אף הוא) - מיתוסים שמקדמים ללא לאות האוצר ובנק ישראל. ובכן, לא היא. הפריון אמנם נמוך, אבל גם הוא לא מצדיק שכר נמוך כזה. היחס בין שכר המינימום לשכר הממוצע בישראל אכן גבוה, אבל זה רק משום שהשכר הממוצע נמוך באופן משמעותי בהשוואות בינלאומיות.
צירפנו ארבעה גרפים התומכים במסקנות: שכר המינימום לשעה במונחי קנייה, השכר הממוצע ושכר המינימום כאחוז מהפריון ושעות העבודה המרובות יחסית בישראל (זה, אגב, אחד הגורמים לפריון הנמוך). "תנו לאצבעות ללכת במקומכם", זו הייתה פעם הסיסמה של דפי זהב, ואנחנו נותנים לעובדות ללכת ולדבר בעד עצמן. כן, השכר בישראל נמוך בהשוואה בינלאומית, נמוך אפילו מאוד, וביחס לכל פרמטר. וזה ממש לא ספין של טייקונים. זו האמת שכל המתחסדים מתקשים להודות בה: השכר בישראל הוא משלוש הבעיות הקשות במשק.
