בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
אני אוהב מספרים. ללא פרשנות או רגשנות, מספרים הם עובדות יבשות, פשוטות, בהירות ומובנות. כדי להסביר מדוע בנימין נתניהו הוא ראש-ממשלה כושל, מהגרועים שידענו, אין צורך לנאום בפאתוס או להשמיץ בגסות, אפשר פשוט להביט בתוצאות שהשיג. כלומר, במספרים. ואלה ברורים, נחרצים וקשים:
מהיום שנתניהו נכנס ללשכת ראש-הממשלה, בפברואר 2009, מחירי הדירות זינקו בלא פחות מ-65%. במחצית השנייה של 2014, עלו מחיריהן בכ-6% לעומת התקופה המקבילה ב-2013 (בדיקת אתר מדלן). עפ"י נתוני משרד השיכון, מספר המשכורות החודשיות לרכישת דירה ממוצעת עלה מ-96 (8 שנות עבודה) במחצית הראשונה של 2008 ל-137 (יותר מ-11 שנות עבודה) ב-2013.
גם בשוק השכרת הדירות המצב אינו טוב בהרבה. השכירות הממוצעת בישראל זינקה בכמעט 28% תוך ארבע שנים, בין הרבעון הראשון של 2010 לזה של 2014: בתל-אביב, העיר שבה דפני ליף נטעה אוהל בקיץ 2011, המחירים המריאו בתקופה זו ביותר מ-41%, בשרון כמעט ב-30%, וכך גם בקריות ובחיפה. ומה לגבי אחזקת הדירה? זו נסקה ב-24.4% בין 2011 ל-2013.
אבל לא רק הדיור התייקר, הכול התייקר. מדד המחירים הכללי עלה באותה תקופה בכ-7%, הבריאות ב-9.6%, והמזון ב-13.6%. אז מה הפלא, שלפי דוח מרכז טאוב למדיניות החברתית בישראל, חמישית מהאוכלוסייה נאלצה לוותר על מזון כדי לשרוד, ושישית ויתרה על טיפול רפואי. עוד העלה הדוח שרבע מאזרחי המדינה עניים (אצל החרדים והערבים מדובר ביותר ממחצית משקי-הבית).
העוני בישראל חריף ומכאיב. דוח הביטוח הלאומי שפורסם לאחרונה, מצא כי 1.6 מיליון ישראלים, 750 אלף מהם ילדים, חיים מתחת לקו העוני. הממצאים בדוח של ארגון "לתת", שנחשפו שבוע לאחר מכן, מבהילים אף יותר: בדצמבר 2014 חיו בישראל יותר מ-2.5 מיליון עניים, 932 אלף מהם ילדים. דוח סוכנות הילדים של האו"ם, יוניצ"ף, משלים את התמונה: ישראל מדורגת רביעית בעולם המפותח בעוני ילדים.
הסיבה לכך פשוטה: אנחנו מרוויחים מעט. נכון לאוקטובר 2014, השתכרו כמחצית מהשכירים פחות מ-5,500 שקל ברוטו בחודש. אז נכון שהאבטלה בירידה, אבל אם השכר נמוך כל-כך, רובנו נישאר עניים גם אם נעבוד קשה.
אפשר להביא עוד ועוד נתונים (למשל, פערי ההכנסות בארץ הם הגבוהים מבין 34 המדינות החברות בארגון ה-OECD), אבל השורה התחתונה ברורה: נתניהו נכשל. גם הציבור חושב כך. בסקר שפורסם בסוף אוקטובר 2014, טענו 63% מהישראלים שאינם מרוצים ממנו, וחודשיים לאחר מכן הביעו כ-60% את רצונם שלא יישאר ראש-ממשלה קדנציה נוספת.
ובכל-זאת, בכל סקר "התאמה לראשות הממשלה", נתניהו מוביל על כל יריביו בפער משמעותי. למה? רק אלוהים יודע. סליחה, רק אנחנו יודעים. יצאנו לרחובות בקיץ 2011, נאבקנו במחירי הדלק, הקוטג' והדיור. כעסנו. זעמנו. רתחנו. אז אם כל-כך רע לנו, איך יכול להיות שהאחראי לכך לא משלם את המחיר, ועדיין נראה כבעל סיכויים טובים להישאר בתפקידו קדנציה שלישית ברציפות?
משום שלנתניהו יש הישג אחד מובהק: הוא שינה את התודעה. הוא הצליח לשכנע את הבוחר הישראלי, כלומר את רובנו, שלא יהיה פה שלום כי אין פרטנר להסדר. ומאחר שרובנו בוחרים כנראה לבוסס ברגשות שלנו במקום להשתמש בתבונה שלנו; מעדיפים לשנוא ערבים ולהרגיש "צודקים" במקום להפנים ששלום ישפר את מצבנו הכלכלי; מוכנים להקריב את איכות החיים שלנו ואת עתיד ילדינו, במקום להביט בנתונים ולהסיק את המסקנה הנדרשת - הוא ממשיך, וימשיך, להוביל את המדינה, ואותנו, אל עברי פי-פחת.