משה ליכטמן / צילום: יונתן בלום
משה ליכטמן, לשעבר בכיר במיקרוסופט ואחת מדמויות המפתח בסצנת ההיי-טק בישראל, חבר לאחרונה לחיים שני, מי שהיה מנכ"ל נייס ומנכ"ל משרד האוצר, והקים עמו את קרן IGP, שנועדה להצמיח חברות טכנולוגיה בתחילת גיל ההתבגרות שלהן, כאלה שכבר מוכרות בלפחות 10 מיליון דולר. זה הניב את IGP (רש"ת: Israel growth Partners), שבתחילת 2014 סיימה לגייס 250 מיליון דולרים, וממש השבוע ביצעה את השקעתה השנייה.
ליכטמן טוען כי הפער בין ישראל לסיליקון ואלי נוצר "בשלבי הצמיחה של החברות. כשהחברה מגיעה לעשרות מיליוני דולרים מכירות, יש לה כבר לקוחות, ועכשיו צריך להצמיח את הביזנס ולהיות מובילת קטגוריה. כאן נוצר פער מאוד דרמטי בין הסטארט-אפ הישראלי הטיפוסי לאחיו בעמק הסיליקון או בחוף המזרחי".
ההבדל, מסביר ליכטמן, הוא קיום מודל ותיק, בן למעלה מ-15 שנה בארצות הברית, של "הון צמיחה". כלומר, קרנות המתמחות בשלב זה בחייה של חברה ו"משאירות צ'קים הרבה יותר גדולים מהצ'ק הטיפוסי של הון סיכון, שמטרתו להאיץ את צמיחת החברה". בארץ זוהי משבצת כמעט ריקה, וזו הסיבה שאנחנו רואים כאן הרבה אקזיטים, אבל מעט מדי חברות שצומחות להיות ענקיות.
- גם זה טוב, לא?
"יש הרבה מאוד אנשים - ביניהם יוסי ורדי, שהוא גם שותף להרבה מאוד השקעות וגם חבר טוב - שטוענים שזה מתאים לגניוס הישראלי של היזם וזה טוב מספיק. יש בזה מן הנכון, אבל גם בישראל חוק המספרים הגדולים צריך לעבוד. מתוך כמעט 7,000 חברות טכנולוגיה בישראל, צריך להיות אחוז מסוים שיצמח להיות הצ'ק פוינט הבא, האמדוקס הבא או הנייס הבא. אפילו אם יש את חוסר הסבלנות הישראלי הטיפוסי והרצון לרוץ לספר לחבר'ה. אנחנו לא מצפים שכל חברה טכנולוגית שמגיעה ל-10 מיליון דולר מכירות תעשה הנפקה מוצלחת כמו מובילאיי, אבל משהו מזה צריך לקרות".
*** הכתבה המלאה - במגזין G