ישנם סוגים שונים של "בעל הבית" בקבוצות ספורט. אני לא כותב "בעלים" מאחר ומה שמשנה הוא מי מניע את הקבוצה, ולא מי מחזיק במניותיה. לדוגמה, במשך שנים שמעון מזרחי היה בעל הבית של מכבי ת"א, למרות שלא היה הבעלים של הקבוצה. המניע של בעלי הבית הוא גורם מרכזי ומהותי בסיכויי ההצלחה של קבוצותיהם. ניסינו לחלק את סוגי בעלי הבית לארבע קטגוריות.
1. קבוצה ראשונה תיקרא על שם שמעון מזרחי: בעל בית שחווה סימביוזה מלאה עם קבוצתו, מרגיש שהקבוצה והוא חד הם, מוכן לעשות הכל למען הקבוצה, אובססיבי אליה עד כדי טירוף. אין רבים כאלה. בארה"ב למשל עולים לראש רק ג'ורג' סטיינברנר (ניו יורק יאנקיז) וג'רי באס (לוס אנג'לס לייקרס) המנוחים. וגם מארק קיובן מדאלאס מאבריקס. אלה אנשים המרגישים כי הקבוצה הינה האלטר-אגו שלהם, שום דבר לא מעניין אותם פרט להצלחת הקבוצה, לא מה יגידו עליהם, לא האנשים שמריצים את הקבוצה, ולא השחקנים המשחקים בה. גם הקהל פחות חשוב להם, חשובים להם רק הניצחונות והתארים. במידה ויש להם אמצעים כלכליים מספקים, ההצלחה תגיע בשלב כלשהו.
מצד שני, מאחר ומדובר באובססיה פרטית שלהם, סביר שהם לא יותירו אחריהם מבנה יציב לקבוצה. מיד עם לכתם יוותר חלל.
2. קבוצה שנייה תיקרא על שם מיטש גולדהאר. קבוצה זו מתאפיינת באנשי עסקים שהצליחו להקים ביזנס משגשג בתחומם, ומעוניינים בקבוצת ספורט משתי סיבות - אהבתם הגדולה לספורט, ורצון כן ואמיתי לבנות מועדון משגשג הבנוי בצורה נכונה, כמו העסקים שאותם הריצו - ובכך "להחזיר" לקהילה ממנה הגיעו. בעלי בית אלו לא יריצו את הקבוצה כמנהלים, אלא יחפשו אנשי מקצוע טובים שינהלו אותה, בהתאם לערכים אותם הם מבקשים להנחיל.
אורי אלון מהפועל ירושלים יהיה חבר גאה בקהילה זו. פול אלן, הבעלים של סיאטל סיהוקס מה-NFL והפורטלנד טרייל בלייזרס מה-NBA הוא בהחלט בעל בית מסוג זה. אנשים אלה לא קנו את המועדון כצעצוע נחמד לשעות הפנאי; אנשים אלה הציבו לעצמם מטרות ברורות כאשר נכנסו לעולם הספורט, ובנו תכנית ברורה לקבוצתם עם יעדים ברורים. כאשר אנשים אלה מדברים על ערכים, הם לא מדברים על כך לשם המליצה - הם באמת מאמינים בכך שערכים נכונים חשובים יותר מתוצאות מקריות. הם מבינים שכאשר הדרך נכונה הסיכויים להצלחה גבוהים יותר. במידה וקיימים בידיהם אמצעים כספיים מספיקים, הם יצליחו במשימתם, ויותירו אחריהם מועדונים משגשגים.
3. הקבוצה השלישית היא על שם רומן אברמוביץ'. מבחינת האברמוביצ'ים - מועדון הספורט הוא אמצעי להשגת לגיטימיות. שייח' מנצור בין זאיד אל נחיאן מאבו-דאבי, בעל הבית במנצ'סטר סיטי - הוא דוגמה נוספת. בדרך כלל קבוצה זו מתאפיינת בכך שהאמצעים הכלכליים המושקעים הם כמעט חסרי הגבלה. אנשים אלו לא מנהלים את הקבוצה באופן שוטף - אך הם דורשים תוצאות מיידיות להשקעתם, שכן תוצאות אלה חשובות להם בדרך להשגת המטרה האמיתית לשמה הם משקיעים בקבוצתם. מטרתם היא השגת השפעה באמצעות קבוצת הספורט, ואין שום דבר חשוב אחר. הצלחת קבוצות אלה קשורה בקשר חד-ערכי לאמצעים הכספיים המושקעים. כאשר מדובר בבעלים שמסוגל להשקיע בקבוצה יותר מכל מהמתחרים, הקבוצה תגיע להישגים בסופו של יום. כמובן שמאחר והקבוצה חשובה רק כאמצעי, ולא כמטרה - האוהדים בהחלט צריכים לחשוש מהיום שאחרי.
בתוך קבוצה זו ניתן להכתיר תת-קבוצה על שם אלי טביב. גם במקרה שלו הקבוצה היא רק אמצעי להשגת הכרה, אך לצד זה קיימת מטרה מוצהרת, להרוויח כסף מניהול הקבוצה, לא דווקא שהקבוצה תרוויח כסף, אלא השגת רווחים אישיים. כמו שראינו במקרה של טביב, ההצלחה עשויה לפקוד את הקבוצה, אך אין לאוהדי קבוצות אלה סיבה לאופטימיות יתרה, שכן לבעל הבית יש מטרות חשובות בהרבה מבחינתו.
4. קבוצה רביעית על שם ג'יימס דולאן, הבעלים של ניו יורק ניקס. קבוצה זו של בעלים מתאפיינת ברצון להוכיח את יכולתם באמצעות מועדון הספורט. מאחר והמטרה היא הוכחת יכולת אישית, האמצעים נגזרים מכך. אנשים אלה יהיו מעורבים בניהול הקבוצה בצורה יומיומית. בדרך כלל האנשים שיובאו כדי לנהל קבוצות מסוג זה, יתאפיינו בלכוון לדעת בעל הבית, במקום בניסיון לעשות את הדברים הנכונים - שכן כיוון לדעת בעל הבית תביא לאנשי המקצוע חיי מדף ארוכים יותר בקבוצה.
כל אוהד של קבוצה מהסוג הזה רשאי לגשת לבר הקרוב ולהטביע את יגונו במשקה. סיכויי ההצלחה לטווח ארוך של קבוצות כאלה דומים לאחוזי ההצלחה העונה של הניקס. נכון, גם על קבוצות אלה עשויה לנחות ההצלחה בצורה מקרית, במיוחד אם הבעלים ירש את הקבוצה מבעלים אחרים, למשל אלה ששייכים לקבוצת הבעלים על שם שמעון מזרחי. אך ציפייה שהקבוצה תמשיך להצליח תחת שלטון מסוג כזה, בדיוק כפי שהצליחה גם בשלטון הקודם, תוביל לאכזבה גדולה, ולשברון לב.