מערכת העיתון "שרלי הבדו" - פריז / צלם: רויטרס
מה שאירע היום (ד') במערכת העיתון הסטירי הצרפתי "שרלי הבדו" הוא עוד ניסיון נואל ושפל של אנשים טיפשים וחשוכים להלחם במה שלמרבה הצער עדיין לא נתפס כמספיק מובן מאליו - חופש הביטוי. הדון-קישוטים האלה ממשיכים היסטוריה של טיפשות מזיקה וכואבת. אם זה לא היה כל-כך טרגי, זה היה קומי.
לאורך ההיסטוריה האנושית, בני אדם לכל אורכה של ההיררכיה החברתית - החל ממלכים ונשיאים ועד למה שנקרא Everyday People - השתמשו בכל כוח שהיה בידיהם כדי להילחם בכוחה של המילה. אם זה צו סגירה לעיתון, התנכלויות או אלימות של ממש, מפלטו של מי שאינו אוחז בשררה.
כולם יודעים ש"העט חזק יותר מחרב", אבל הבעיה היא שמי שמחזיק עט (או מקליד על מקלדת) לרוב אינו מחזיק חרב בידו השנייה, ולכן כשהחרב אכן שם - יש מי שנפגע.
ואולם, לצערם של אוחזי החרבות הללו, המילה מחזיקה מעמד זמן רב יותר. החרב בסופו של דבר מחלידה. מה תעשו - תדקרו את המילים למוות?
כך, למשל, ב-1955 הותקף אורי אבנרי, עורך המגזין הפרובוקטיבי "העולם הזה", והתרחש פיצוץ בדפוס של המגזין, בו נפצע אחד העובדים. "העולם הזה" כמובן עצבן הרבה אנשים וגופים, ביניהם השב"כ, אותו האשים אבנרי במעשים הללו. מי שזה לא היה - הוא ממש התרגז מאותיות הדפוס שהודפסו על הנייר הזה. אבל גם כשהעיתון הזה כבר לא בינינו, השפעתו מרחיקת לכת.
ממש לאחרונה היה עוד מישהו שממש התרגז ממילים ששובצו על "חמסות" על-ידי האמן גל וולינץ בתערוכה במכללת ספיר. האיש, לוחם לשעבר בצה"ל שדאג להלל את שמו ואת גבורתו אל מול ה"חמסות" המאיימות, עליהן נכתב, שומו שמיים, "אטבח אליהוד", בין היתר, עשה מעשה, הניף את חרבו והרס את התערוכה.
התערוכה, אגב, נקראת "כוחה של מילה". המצחיק הוא (או הטרגי. הקו מאוד עדין במקרים האלה) שהמחבל בתערוכה, שלא כל-כך מבין את המושג אירוניה, הפך לדוגמה מבריקה לאירוניה בעצמו.
דוגמאות לצנזורה שהפכה את מושא הצנזורה לפופולרי הרבה יותר קיימות בשפע - החל מ"יללה" של אלן גינסברג ועד ל"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין, אבל בעוד שבמקרים כאלה איש לא נפגע, המקרים הקיצוניים יותר עלולים להביא לפקפוק ביכולתה של המילה לשרוד פגיעות חמורות בנפש (כמובן, רק במדינות "מערביות" זה נחשב קיצוני. במשטרים רודניים אלימות בהקשרים הללו היא עניין של מה בכך).
מדהים שעדיין יש צורך לומר זאת, אבל כולנו צריכים לתמוך בזכותו של כל אחד לומר את שעל ליבו, כל עוד אינו פוגע פגיעה חמורה באחר. ולא, לעג על הנביא מוחמד אינו פגיעה חמורה. בטח שלא לעג למנהיג דאע"ש אבו-בכר אלבגדאדי. גם לא ביקורת, חריפה ותכופה ככל שתהיה, על התנהלות ראש הממשלה מצד ערוץ 10 או כל כלי תקשורת אחר. אפילו לא הנפת דגלי פלסטין בהפגנות. מי שתוקף מפגינים על סיסמאות מקרב את עצמו, בעצמו, למשפחה של מי שתוקף באלימות כלי תקשורת בגין כתבות או קריקטורות.
המילה אכן חזקה יותר מהחרב, אבל אוחזי החרבות למיניהם - בין אם הם מחבלים מוסלמים פונדמנטליסטים או אנשי חוק במדינה - מוכרחים תמיד לזכור: גם אחרי שהמילה תנצח - והיא תמיד מנצחת - הנפגעים מהחרב יזכרו בהיסטוריה יותר מהפוגעים. אתם, שתוקפים את חופש הביטוי, הופכים את המבטאים למרטירים, ואת עצמכם אתם מוחקים מדפי ההיסטוריה, לאט-לאט.
לכן, ביום כזה, צריך לזכור ולומר בקול: כולנו "שרלי הבדו".