1. ב"ש. יש פיל בחדר. הגיע הזמן לדבר עליו: אליניב ברדה מנהיג, אליניב ברדה כריזמטי, אליניב ברדה מחבר את חדר ההלבשה, אליניב ברדה בחור נחמד. דברים ברוח הזאת אומרים בוזגלו, וארבייטמן, ואלישע לוי, וכל מי שמכיר מקרוב את המועדון והדינמיקה בו. אלו כנראה דברים נכונים. רק מה, ברדה לא תורם מקצועית. בלמעלה מ-1,430 דקות משחק העונה בב"ש, הוא כבש רק שלושה שערים, ולא בישל אפילו אחד (מעורבות בשער כל 476.3 דקות). אנחנו לא מדברים כאן על קשר אחורי. גם עונת הקאמבק שלו מחו"ל אשתקד לא הייתה הרבה יותר טובה מספרית: 7 שערים ו-4 אסיסטים ב-35 הופעות. כשאלונה ברקת החליטה להתאבד עליו ולהחזיר אותו מחו"ל תמורת כסף גדול (בין היתר מענק חתימה של 1.8 מיליון שקל ברוטו, כפי שפורסם ב"גלובס"), היא בטוח לא תיארה לעצמה שזו תהיה התפוקה של החלוץ הנמרץ שבבלגיה כבש 67 שערים ובישל 52 נוספים בשש שנים.
טיעוני ההגנה מזכירים את השלושער המדהים של ברדה במחזור השלישי נגד מכבי ת"א. השערים היחידים שלו העונה. הניסיון לייחס חשיבות למה שקרה באותו ערב בווסרמיל הוא הטיה קוגנטיבית קלאסית, כשל הצלף הבודד: הסטטיסטיקה היבשה של ברדה בב"ש מוכיחה כי השלושער היה אירוע אקראי לחלוטין. כל ניסיון לייחס לו הסבר סיבתי כמו "ברדה דווקא כן יכול להיות סקורר כשנחה עליו הרוח" - הוא כשל לוגי. על ברדה כבר לא נחה יותר הרוח.
טיעוני ההגנה מזכירים, שוב, כי ברדה מנהיג, כריזמטי, מחבר את חדר ההלבשה. רטוריקה דומה בזבזה למכבי חיפה שלוש שנים עם יניב קטן.
2. ת"א. בתום חצי עונה ב-2014/15, מינוס שני מחזורים, כבר אפשר לקבוע בבטחון: מכבי ת"א, גרסת פאקו - שומרת על יציבות. בניגוד למיתוס המנופח שהחל לקרום עור וגידים סביב "מכבי של סוזה", הקבוצה של הבאסקי אולי לא מביאה בשורה חדשה לכדורגל הישראלי, אבל היא לא פחות טובה מזאת של הפורטוגלי. ההצלחה הגדולה של סוזה העונה בפ.צ באזל (עלה לשמינית גמר הצ'מפיונס, הדיח את ליברפול) מעוררת געגועים כלפיו מצד אוהדי מכבי. לזכותו יאמר שאצלו מכבי התמודדה בשני מפעלים, והוא הביא אותה אל 32 האחרונות של הליגה האירופית. אבל בשורה התחתונה, פאקו קיבל בירושה קבוצה שכבר הודחה מאירופה, ובמשחקים כאן בארץ יש לו 78.7% הצלחה (לא כולל הדרבי המפוצץ), הבדל זניח לעומת ה-80.3% של סוזה אשתקד בשלב המקביל של העונה. מכבי הנוכחית כובשת 2.43 שערים למשחק, יותר ממכבי של סוזה אחרי 17 מחזורים (2.23); היא סופגת רק טיפה יותר ממנה (0.81 לעומת 0.76).
דווקא מכבי של אוסקר, נביא בשורת הטיקי-טאקה סניף קריית-שלום - הייתה הרבה פחות חזקה בשלב זה, עם 68.6% הצלחה, 2.05 כיבושים למשחק, ונתון ספיגות חלש - של שער למשחק. נו, טוב: ערן זהבי עדיין היה רשום בפאלרמו באותה עת.
אם יש משהו שצריך בכל זאת להדאיג מעט את מכבי זה חוסר היכולת שלה לנעול אתמול (א') משחק מול אחת הקבוצות הכי אומללות שזכורות בתולדות מכבי חיפה. נדמה שהמשפט האחרון חוזר על עצמו בכל אחת מהשנים האחרונות, בה כישלון רודף כישלון גדול יותר של יעקב שחר בבניית הקבוצה שלו. אבל חיפה הנוכחית מועמדת אמיתית לשבור העונה את שיאי הפאתטיות של עצמה: אף אחד לא ייפול מהכיסא אם היא תסיים את העונה מתחת למקום החמישי - משהו שלא קרה לה מאז 1988, אז שחר היה רק הספונסר של המועדון. וגם מול חיפה הרצוצה הזאת, גם מול תשעה שחקנים - מכבי לא הייתה מספיק דומיננטית, לא הניעה ברוגע - ואפילו הייתה קרובה לספוג בסיום שוויון מביך.
3. ק"ש. איזי שרצקי יכול לדבר כמה שהוא רוצה על כך שהוא עושה הרבה מאוד עם מעט מאד, בגלל שהוא כמובן צודק בכל מילה. לק"ש יש אמנם כמה שחקנים קצת יותר בולטים כמו מנגה, צדק, רועי קהת הפנטסטי (הגיחות שלו מהקו השני מזכירות באופן מחשיד את אלו של ערן זהבי). אבל בשום אופן אין פה סגל ששווה הפסד ראשון רק במחזור ה-17. בשום צורה אין פה שלם ששווה את סך חלקיו.
אם בק"ש לא הבינו עד היום שהם מתאגרפים הרבה מעל קטגוריית המשקל האמיתית שלהם, אז אולי דווקא האקס בן שמעון החזיר אותם למציאות. ואם גם רב"ש לא השמיע את צליל ההשכמה, בעוד חודש ושלושה ימים הביקור אצל האלופה בבלומפילד כבר יעשה את העבודה.