חמי גולדין מתוך היצירה / צילום: גדי דגון
בכל שנותיה כרקדנית, כוריאוגרפית ומורה לא חוותה רנה שינפלד את החיבור העז של המחול להוויה הישראלית, כמו בעבודה על המופע החדש.
היצירה "אל תלכי עכשיו" אמנם קיבלה את שמה הזועק משירו של ז'אק ברל, אבל המילים בעברית ששר שלומי שבן הן שהולידו את החיבור: "כבר ראינו אש מגיחה פתאום / מהר געש מת שחזר לפעום / וראינו איך אדמה שרופה / מניבה בין יום צמחייה צפופה / ובשעת שקיעה כבר ראינו גם / איך השחור בוער כשנוצק בו דם".
את החזרות למופע, שהתבשל בימי הקיץ האחרון, קטעו אזעקות שאילצו את חברי הלהקה להתכנס בחדרון השירותים הצפוף - המרחב המוגן של הסטודיו בתל-אביב. אולם הנורא מכול חיכה להם כשיצאו מבועת המחול של הסטודיו ביום שישי הנורא, כפי שמתאר אותו רקדן הלהקה, חמי גולדין:
"יצירת הריקוד התרחשה בין האזעקות שצעקו מלחמה, לבין נפלאות הווטסאפ, שעדכן אותנו בשלום הקרובים והיקרים בשדה הקרב ובמקלטים. אחי, הדר, לא שב מן המלחמה ההיא. כך נודע לי כשיצאתי מחזרת יום השישי. חזרת הניחומים הבאה התקיימה בבית הוריי, בשבעה. היום, כשהגוף זז למילים של עידן רייכל - 'מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך', לתנועות הנפלאות של ג'ואנה מהלהקה, החיים ממשיכים ללכת. אני הולך בהם ואחי איתי".
למי שהמחול הוא חלק משמעותי כל-כך בחייו, הוא משמש ערוץ ודרך לבטא את הכאב, לספוג את האבל ולמצוא היגיון במצב שאין בו נחמה. מחול שיוצא מתוך הכאב, ומתפתח לרגעים פואטיים של תנועה עדינה, מפלסת לעצמה דרך ועולה ומתגבשת לרגעים של געש, אנרגיה מפרצת, כוח ואף הומור. המחול, מסבירה שינפלד, אינו מתאר את המציאות - הוא רווי בה.
"זו המציאות הישראלית", אומרת שינפלד. "חמי רוקד אתי כבר המון שנים. הוא הפרטנר שלי, הגבר היחיד בלהקה של תשע נשים, והוא חי את היצירה. הוא אמן בנשמתו וכזה היה גם אחיו, הדר ז"ל. הדר צייר נפלא. בערב הבכורה נציג תערוכה של הציורים שלו בפואייה של מרכז סוזן דלל. החלטנו להקדיש את הערב לזכרו".
לרגע מקדירים פניה ואז עולה עליהם חיוך של זיכרון יקר: "רק אתמול מישהו העביר לי במקרה תמונה מהריקוד שרקדנו יחד, חמי ואני בחתונה שלו, והדר יושב שם בצד". הקשר עם משפחת גולדין נקשר מאז החליט חמי, עורך דין במקצועו, לרקוד עם שינפלד.
כמו רקדנים רבים, הוא הגיע לסטודיו שלה בבגרותו, אחרי הצבא. אבל התחיל לרקוד כבר כילד בבי"ס למחול בכפר סבא, היא מספרת. בחירה לא שגרתית לילד, בן למשפחה דתית. "משפחה של אנשי רוח ואמנות", היא אומרת. היא עצמה למדה בבית הספר למחול הנחשב ג'וליארד בניו יורק בסוף שנות ה-60, יחד עם חברתה הטובה, לימים הכוריאוגרפית המהוללת פינה באוש. שינפלד חזרה לישראל והחלה לרקוד בלהקת בת שבע ולאחר מכן ללמד וליצור על-פי דרכה, בסטודיו שהקימה.
למרות שהיו לה לא מעט הזדמנויות ואף הזמנות מפורשות לעבוד בחו"ל, פעם אחר פעם הכריזה שמקומה כאן.
שינפלד: "אני ציונית. ישראלית. פעם אחת כמעט הסכמתי לעזוב. פינה באוש באה בעצמה לשכנע אותי לבוא ולנהל את הלהקה שלה באסן, גרמניה. כבר היו כרטיסי טיסה, גם בעלי תמך במעבר, ובלילה חלמתי על היערות שם. החלומות הם המלאכים שלי - משהו לא הניח לי לנסוע.
"אבא שלי היה פועל ציוני, הוא בא לפה בשנות ה-30 מתוך תחושת שליחות. אמא שלי לא כל-כך רצתה לעלות לארץ והמשפחה באירופה ישבה עליהם שבעה בלכתם למדבר. אחרי כמה שנים כל המשפחה נרצחה. נורו כולם בבור הריגה".
קוצני ומתוק
מאז ימיה כרקדנית בלהקת בת שבע בשנות ה-70, ולאחר מכן כאשר הקימה את הסטודיו העצמאי שלה, שינפלד כיכבה בפסטיבלים ובאולמות ברחבי העולם, יצרה עבודות מחול בהזמנה למסגרות שונות בחו"ל וזכתה בפרסים בינלאומיים יוקרתיים. ותמיד חזרה לסטודיו בתל-אביב.
"אני לא יכולה לראות את עצמי בשום מקום אחר והיום עוד יותר אני יודעת שמקומי פה. למרות שזו באמת יצירה מתוך מאבק מתמיד. לא הייתי יכולה לעמוד בזה לולא הסיפוק הרב שאני מוצאת בעבודה".
- את מגדירה את המחול הזה כ"ישראלי". מפתה לשאול מה עושה אותו לישראלי בעינייך?
"בחרתי בשלומי שבן ובעידן רייכל כי הם מייצגים בעיניי את הישראליות. לא תיארתי לעצמי שהמציאות של מבצע 'צוק איתן', שחדרה לתוך הסטודיו בתקופת החזרות, תיתן משמעות נוספת וכל-כך חזקה למושג ישראליות.
"הם שונים כל-כך זה מזה אך גם משלימים אחד את השני והריקוד הוא זה שמחבר ביניהם. שלומי שבן, הוא ביקורתי, ציני, עם הומור תל-אביבי ועידן רייכל שופע חום, ליריות, תמימות ורגש. ביחד הם מאפיינים כל-כך את הישראליות: הסברס הקוצני בחוץ והמתוק בפנים".
בלהקה שלה, המציאות הישראלית נמצאת לא רק בחדשות, אלא גם בחיי היומיום של הרקדנים. "אנחנו להקה מיוחדת במינה", היא צוחקת. "אני חושבת שזו הלהקה היחידה שעובדת בקביעות יומיים בשבוע. בשאר הזמן הרקדנים עובדים לפרנסתם בתחומים מאוד שונים - שניים הם עורכי דין, אחת בוגרת שנקר, יש מנהלת שיווק ואחת שהיא רכזת הדרכה בקופת חולים. יש גם רקדנית-שחקנית מלונדון, שיצרה איתי קשר אחרי שראתה עבודות שלי וביקשה לבוא לרקוד בלהקה. היא משקיעה המון כדי להגיע לכאן, על חשבונה. לצערי אין לי תקציב לתמיכה ברקדן אורח".
זו הפעם הראשונה שרנה עצמה אינה מופיעה עם הלהקה: "הרגשה מוזרה אבל טובה", לדבריה, מה גם שבמקביל רצים מופעים אחרים שלה. הפעם היא משאירה את הבמה לרקדני הסטודיו ולפסקול הסוחף בעברית, בשיריהם של רייכל ושבן, עם נגיעות של לאונרד כהן, בתרגומו של קובי מידן (שהוא במקרה גם חתנה של שינפלד).
"אני מופיעה בשני קטעי מעבר בווידיאו. אחד מהם הוא מחול שלי ושל חמי לשיר 'סוזן'. בעיניי סוזן בטקסט הזה היא השכינה, וכזו היא גם הנמענת בשיר של ברל 'אל תלכי עכשיו'. זה לא הפירוש הצר של פרידה מאהובה גשמית. זוהי הכמיהה לשכינה, מוזה, שירה, אהבה, שלום".
היצירה "אל תלכי עכשיו" תעלה בבכורה ב-25 בפברואר במרכז סוזן דלל בתל-אביב.