דניאל בר נתן שולף אדום, ליגת העל בכדורגל / צלם: ערן לוף
שאלה הכי פופולרית שנשאלת בענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם, בכל מדינה, בכל סופ"ש, בכל מחזור רווי פאשלות - היא מה לעזאזל עושים עם השופטים. מישל פלאטיני הכניס שופטי רחבה - ניסוי שלא התברר כהצלחה מסחררת; ספ בלאטר החדיר ספריי נעלם ואת מערכת קו השער - תוספות מבורכות שלא נותנות מענה אפילו לקמצוץ מההחלטות ההזויות שממשיכות לחרב את המשחק; מסחור, גלובליזציה, מועדונים שמגלגלים מיליארדים ושופטים שכתוב להם על החולצה "אלדן" ו"פתאל"? במובן אחד הכדורגל ממשיך להיות תקוע במאה ה-19.
התשובה הפופוליסטית המהירה והקלה לתקלות של אנשי המשרוקית? בואו נחדיר עוד ועוד אמצעי עזר טכנולוגיים, כמו שיש בהרבה ענפי ספורט אחרים. רק שהרפורמה הזאת, על-אף שחייבת להתבצע בפורמט כזה או אחר - טומנת בחובה לא מעט בעיות פרקטיקה אקוטיות. למשל: חוסר שוויון. בליגות עניות, או ליגות נמוכות, או סתם ליגות לא מעניינות שלא כל המשחקים בהן מצולמים - לא ישתמשו בהילוכים חוזרים מהטלוויזיה, פשוט כי אין איך לעשות את זה - בזמן שבליגות בכירות כן ישתמשו; מה עושים אם בליגה האירופית של אופ"א, נניח, תשחק קבוצה בולגרית/קזחית/סלובקית באצטדיון המיושן שלה, שאין בו זוויות צילום נורמליות שיאפשרו לשופטים להיעזר בטלוויזיה כדי לפסוק על אירועים גבוליים (תחשבו לדוגמה על השידורים מווסרמיל הבאר שבעי) - האם צריך לפסול את המגרש שלה? זה בטח לא משפר את הספורטיביות.
יש מצבים של ספק פנדל, ספק כרטיס אדום - שהטלוויזיה יכולה אולי לפתור. ויש כאלו שלא: ההילוכים החוזרים השבוע, משלל הזוויות - לא הצליחו להוכיח חד-משמעית האם היה מגע בין דקל קינן לעדן בן בסט במהלך ששיגר את הבלם החיפאי למקלחת מוקדמת. זאת ועוד: האם הטכנולוגיה יכולה לפתור את הנפות הדגל השגויות של הקוונים במצבי אופסייד, כאלו בהם החלוץ נותר לבדו מול שוער? הרי אי אפשר מיד לאחר ההנפה לרוץ למוניטור, לקבוע 'סליחה, טעינו, אין נבדל' - ואז לשחזר את המהלך מחדש ולבדוק אם החלוץ מצליח להבקיע. וכמובן שאי אפשר לבטל לחלוטין את הצורך בקוונים, ולרוץ למוניטור אחרי כל מסירת עומק שחשודה כאופסייד - במצב כזה משחק כדורגל יהפוך לארוך יותר ממשחק בייסבול.
אבל הצרה הכי קשה? טכנולוגיה לא יכולה, בשום קונסטלציה, לפתור בעיה משמעותית אחרת, פסיכולוגית: הנטייה הברורה של השופטים לתעדף קבוצות מסוימות.
***
איזה קבוצות? בבדיקה שערכה חברת הסטטיסטיקה "אופטה", שממצאיה פורסמו ב"טלגרף", נמצא כי בחמש העונות האחרונות בפרמיירליג - נשרקו הכי מעט פנדלים נגד מנצ'סטר סיטי (0.08 למשחק) - האלופה בשתיים מתוך העונות המדוברות (ומתחרה צמודה על התואר בכל היתר). נגד ארסנל, קבוצה "גדולה" בכל פרמטר באנגליה - נשרקו רק 10.5 פאולים בממוצע למשחק, מקום 18 מבין קבוצות הליגה האנגלית הבכירה (מתוך 19 הקבוצות שנבדקו). מה כל זה אומר? כנראה כלום: אלו סטטיסטיקות שאפשר לייחס להבדלי סגנונות. אם סיטי ההתקפית חודרת הרבה לרחבה - הסיכוי שיישרקו פנדלים לטובתה (מוצדקים או לא) מזנקים. אם ארסנל מתעקשת על הנעת הכדור והחזקתו, מן הסתם יהיו לה פחות פעולות הגנתיות בה שחקניה יקבלו "הזדמנות" לבצע עבירות. לעניין של "גודל" הקבוצה או המסורת שלה כנראה אין השפעה יותר מדי קריטית על השופטים.
אז אם כך - איזה קבוצות בכל זאת מקבלות יחס חם יותר מאנשי המשרוקית? המארחות. הנה ההוכחות: בשנת 2001 פורסם מחקר של אוניברסיטת שיקגו ואוניברסיטת בראון (רוד איילנד) האמריקאיות, שזכה לשם "תיעדוף תחת לחצים חברתיים". במחקר חושבו כל תוספות הזמן שניתנו ב-760 משחקים שהתקיימו בליגה הספרדית בשנות ה-90. ובכן, זמן הפציעות הממוצע במשחקים בהם קבוצות הבית פיגרו בשער אחד - היה כפול (!) ביחס למשחקים בהם הקבוצות המארחות היו ביתרון של שער אחד.
עשור שלם חלף, ולא הרבה השתנה: ב"אופטה" מצאו כי מאז עונת 2010/11, זמן הפציעות הממוצע בפרמיירליג עומד על 4 דקות ו-17 שניות. איפה נרשמו החריגות? כשקבוצות הבית היו בפיגור, כמובן. מנצ'סטר יונייטד הגיעה לדקה ה-90 באולד טראפורד במינוס גול? השופט יוסיף 4 דקות ו-28 שניות; יונייטד בדרך לניצחון? 3 דקות ו-50 שניות בלבד. צ'לסי קיבלה 5.16 דק' תוספת להשוות כשפיגרה בסטמפורד ברידג' - אבל כשהובילה, זכו היריבות שלה ל-4.15 דק' בלבד של ניסיונות הבקעה.
אז מה לעזאזל עושים עם השופטים?