יאיר לפיד / צילום: אגודת הסטודנטים המכללה למנהל
זוהיר בהלול הוא לפי שעה העיתונאי האחרון שהצטרף למערכת הפוליטית. אתמול (ג') הוא נבחר למקום שעל-פי הסקרים נחשב ריאלי ברשימת העבודה-התנועה לכנסת. הוא מצטרף בכך לחבריו לרשימה - מיקי רוזנטל, מרב מיכאלי, שלי יחימוביץ' ואפילו לסתיו שפיר המחזיקה באוריינטציה עיתונאית.
בהלול נאבק על מקום ברשימה, בניגוד לשני העיתונאים הקודמים שכבר שוריין להם מקום בבית הנבחרים, שרון גל (ישראל ביתנו) וינון מגל (הבית היהודי).
כניסת עיתונאים לפוליטיקה אינה דבר חדש (סער, אולמרט, לפיד האב ואחרים לפניהם), אך ללא ספק היא התעצמה עד מאוד במערכת הבחירות הקודמת עם כניסתו של ח"כ יאיר לפיד לחיים הפוליטיים.
לפיד, יותר משהיה עיתונאי לאורך השנים, תחזק אישיות תקשורתית. כתב היטב, הופיע היטב וזכה לאהבה הציבורית. הצלחתו המטאורית, שהתיישבה היטב עם עידן הפייסבוק והרשתות החברתיות, עוררה תקווה בקרב רבים שהנה הדרך, כביכול, סלולה, נגישה ואפשרית. לצד התקווה, גם צץ לא מעט אופרטוניזם, וקשה מאוד לנחש מתי זו נגמרת וזה מתחיל.
כניסתם של עיתונאים לפוליטיקה, במתכונתה הנוכחית, לא אומרת דברים גדולים על הפוליטיקה ולא על העיתונות. זה בעיקר אומר שהפוליטיקה נעדרת עומק ואידיאולוגיה, נתלית בטאלנטים (במובן הטלוויזיוני הגולמי של המילה) שימשכו מצביעים על בסיס הדימוי שלהם ולא על רקע פועלם הציבורי.
על העיתונות זה אומר שהיא לא מצליחה לאחוז בכוכביה, לספק להם עתיד, ביטחון כלכלי או שיעור-קומה מקצועי מכובד דיו שישמר את עשייתם. המגבלות של המקצוע הראשון מנצלות היטב את מגבלותיו של האחר.
הסינרגיה בין שני משלחי היד-האלה, שנצמדו האחד לשני, מעניינת בעיקר לאור הדימוי הציבורי - העם בישראל לא מחבב פוליטיקאים, ונדמה שהוא עוד יתר מתעב עיתונאים. שניהם מאכזבים אותו, גם אלה וגם אלה אינם אמינים עליו, על-פי סקרים שונים שנערכים מעת לעת, והטרוניות כלפי נבחרינו מתגמדות רק לעומת הטרוניות של אלה שמדווחים עליהם.
אין גבול
לאורך השנים - והדבר אינו ממוסמך והוא מבוסס על הערכה בלבד - השפיעו על היום-יום שלנו יותר עיתונאים מאשר פוליטיקאים. ההשפעה של ינון מגל כעורך וואלה הקודם על כל ישראלי היא כבר משמעותית הרבה יותר ממה שהוא יצליח להזיז בכנסת.
במיוחד היום, כשהרשתות החברתיות שוקקות ומציפות מעלה ביתר שאת סוגיות, אלה העיתונאים שמאירים את המקומות האפלים והפוליטיקאים הם שנדחפים אל תוך אלומת האור ופועלים. במיוחד כשרואים את המגבלות הטבעיות שבשיטה הפוליטית הישראלית, זו שמפילה ממשלה אחר ממשלה, היה הגיוני יותר שמי שבאמת רוצה להזיז, יעבור מהכנסת אל מערכות התקשורת.
האופציה התעסוקתית הזו שנפתחה לאנשי התקשורת, לא רק משנה את האופן שבו חברי הכנסת פועלים, היא בעיקר משנה את האופן שבו עובדים היו בעיתונות - המודפסת, המשודרת והדיגיטילית.
עלינו להיות מוטרדים מהיטשטשות הגבולות הבוטה הזו בין התחום הפוליטי לתקשורתי. אם אין בעייתיות בכך שעיתונאים הופכים להיות פוליטיקאים - יש סכנה גדולה מאוד בעיתונאים שיודעים שיום אחד יהיו פוליטיקאים, או שהם כבר פוליטיקאים בכסות עיתונאית. יושבים באולפנים, מצהירים על האוריינטציה הפוליטית שלהם ויורים אג'נדה מגויסת לכל הכיוונים. הם מדווחים, מספרים ומפרשים הכול מפוזיציה. הם עוטפים את צורת העבודה הזו במחויבות לשקיפות, ובכך הופכים את כל מהותם למקום שבו הם נמצאים על הקשת הפוליטית.
יעשה כל אדם בקריירה שלו את אשר עולה על רוחו. אך הפרץ האידיאולוגי שנח על העיתונאים הישראלים צריך להדאיג אותנו, כי הוא אומר שהעיתונות שלנו חלשה. היא שואפת לאפיקים אחרים ולא מתגאה במה שהיא. עיתונות לא יכולה או צריכה להיות אובייקטיבית, אך ההתרה של כניסת הפוליטיקה לשורותיה, מחסלת אותה אט-אט.