רג'פ טאיפ ארדואן / צילום: רויטרס
תגובת-נגד היא בלתי נמנעת. המדע מלמד אותנו, שכל אקציה מניבה ריאקציה. אבל בחיי אדם, לא במעבדה, הריקאציה יכולה להתמהמה, ולהיות מוגבלת; או ההיפך.
ובכן, עינינו חוזות בהיפך. חגיגיות האבל הצרפתי-אירופי על "שרלי הבדו" ועל המרכול הכשר הפילה שתיקה נכלמת על דוברים מוסלמים, אבל לא שינתה את דעתם. הם רק השתתקו, או הפטירו הבעות של צער נומינלי. מעטים מאוד, אם בכלל, קראו לחשבון נפש.
לא יצא אלא שבוע מן ההתנקשות בחיי שרלי ומן הטבח במרכול, ולא זו בלבד שעולם כמנהגו נוהג, אלא שעולם יוצא מדעתו. שבוע אחרי מתעורר הרושם שמוסלמים היו הקרבנות העיקריים של הטבח. כפי שאוהב להגיד במאי ישראלי גולה בפאריס, "האנטישמיות של ימינו היא איסלאמופוביה". הוא כנראה אינו מבקר במרכולים כשרים.
כמעט מיותר לנקוב בשמו של המגיב הגס ביותר, מפני שהוא תמיד הגס ביותר: טאייפ ארדואן. נשיא טורקיה, זה הנוהג כמו היה ממלא-מקום הח'ליף, שלח את ראש ממשלתו ונושא כליו לפאריס, לצעוד במצעד הרפובליקה. הצרפתים לא הציבו את אהמט דבוטואולו באמצע השורה הראשונה, אם כי לפחות עיתון בולט אחד בטורקיה תיקן את הזווית, והציג אותו סימטרי חלוטין לנשיא צרפת.
אל השורה הראשונה נדחף גם בנימין נתניהו, כיאה למדינאי ישראלי. בנקודה אחת הניף ראש הממשלה את ידו במחוות ברכה לכמה צופים, יהודים ותומכי ישראל. רק זה היה חסר לארדואן. הוא החליט לקדם את פני מחמוד עבאס, בדרכו לשוב הביתה מצעדת פאריס. נשיא הפלסטינים הוזמן לארמון אלף החדרים שבנה ארדואן מחוץ לאנקרה, והוצב על רקע 16 אבירים עוטי שריון ומניפי רומח. כל אחד מהם ייצג אימפריה טורקית, החל מאטילה מלך ההונים (טורקי זה לא מילה בשביל אטילה).
"מה הוא מנופף בידו"
על הרקע ההיסטורי המחכים פלט ארדואן את המונולוג ההיסטרי: "איך הוא מעז, הוא מנופף בידו כאילו אנשים מחכים לו בהתלהבות גדולה, איך אפשר לסבול את האיש הזה, המבצע טרור של מדינה וטובח 2,500 איש בעזה, מנופף בידו, טורקיה תוסיף להילחם נגד מעשיה הנפסדים של ישראל, המפירים את החוק הבינלאומי".
קשה להימנע מלחזור ולהזכיר כמה ישראלים טובי-כוונות היו מוכנים להעניק אשראי לאיש הזה, כאשר עלה לשלטון, לפני 12 שנה; כמה היו מוכנים ללמד סניגוריה על הפוליטיקה שלו; כמה היו מוכנים אפילו לשתף אותו בתהליך המדיני עם סוריה; כמה היו מוכנים להשתדל לטובתו באוזני האירופים והאמריקאים.
כמובן, טעותם של הישראלים האלה - דיפלומטים, אנשי עסקים, סוכני נסיעות ומורי דרך - לא היתה בלבדית. ארדואן הצליח להוליך שולל מספר מדהים של אנשים, קודם כול בתוך ארצו, ואחר כך במערב. עלייתו אל עמדה של שלטון כמעט יחיד בטורקיה היא מן האקטים המרשימים ביותר של הפוליטיקה המודרנית. הוא חולל מהפכה מבלי לשלוף אפילו פעם אחת, והוא ממשיך אותה. אם יש מישהו המוכן להתחייב שהוא יודע היכן תסתיים המהפכה הארדואנית, צריך לייחס לו תכונות נבואיות, או לחשוב אותו לפתי.
טאייפ מחפש את 'הגביע הקדוש'
הצגת 16 האימפריות עוררה הרבה לעג במדיה החברתית, בעיקר מחוץ לטורקיה. היא הזכירה למלגלגים את הפנטזיות ההוליוודיות על מוזיאונים, הקמים לתחיה באמצע הלילה. היא יכלה להיקלט בדיסנילנד. היא יכלה להעניק השראה למסכת של נערים בבית ספר תיכון. או היא יכלה להיות חלק מן הפולחנים המיסטיים של האס.אס הנאצי, שהיה מתרפק על עבר קדום, מחפש את 'הגביע הקדוש' במערות עתיקות, ומתחקה אחר עקבותיו של פרידריך ברברוסה (בשנים שלפני המלחמה ולפני הפתרון הסופי).
ההתכתבות האישית של ארדואן עם אטילה מלך ההונים, או עם ג'נגיס חאן, טבועה בחותם קלאסי של לאומנות מוטרפת. כשלעצמה אין בה חידוש, שכמותה התרחשה כמעט בכל ארץ ובכל תנועה לאומית. בנימין נתניהו שיכנע את עצמו, שהיהודים "דרכו עלי אדמות לפני 5,000 שנה, יחד עם ההודים והסינים". אפילו חישוב מקראי מילולי אינו מעניק לאבות-אבותינו 5,000 שנה, אבל מה זה חשוב.
טורקים שחרו את שורשיהם המיתיים הרבה לפני ארדואן. בזמן אטאטורק, אבי הרפובליקה החילונית, נקרא דרור לתיאוריות מפולפלות על ראשוניותה של הלשון הטורקית, אשר דוברה כביכול לפני כל לשון אחרת. אבל אטאטורק העניק גט כריתות לאיסלאם הפוליטי, ואסר בהחלט על חיבורן של לאומנות קיצונית ושל קנאות דתית.
עכשיו, ארדואן חוזר ומחבר אותן, בסיוע נדיב ונמשך של כלי התקשורת, בתמיכה שקטה או פעילה של רוב הטורקים. אינטליגנציה מבועתת יכולה רק להכות על חטא: היא לא הקדימה להבחין בסכנה, וממילא לא הזהירה מפניה.
אחד המעוזים האחרונים של התנגדות חילונית לארדואן, העתון "ג'ומהורייט", מיסודו של אטאטורק, הוכרח השבוע להסתתר מאחורי בריקדות, כאשר נודע שהוא מתכוון לפרסם תרגום של ארבעה מעמודי המהדורה החדשה של "שרלי הבדו". המשטרה עיכבה את הפצתו, כדי לברר שהעיתון לא שיעתק את עמוד השער של שארלי, זה שהציג את הנביא מזיל דמעות על קברי העתונאים הנרצחים.
הקיסר והוואסאלים
זה שנים אחדות מתהלך המושג "ניאו-עות'מאניזם" לתיאור יומרותיו של ארדואן. עד לפני כמה שנים, מדיניות החוץ שלו היתה מיוסדת על תפיסה מעוררת הערצה של "אפס בעיות" עם שכני טורקיה. אבל "אפס בעיות" חייבו אפס אגו, והצריכו מזג מתון ומבוגר. אין מנוס מלהניח, שטמפרמנטלית אין ארדואן מסוגל לנוח על זרי דפנה. כמו עריצים אחרים - נבחרים, או לא נבחרים - הוא שש אלי קרב גם כאשר אין קרב.
הגעגועים אל העבר היו מלכתחילה קוריוזיים. למשל, הצורך להזכיר לנשיא צרפת הקודם, ניקולא סרקוזי, במהלך ביקור באיסטנבול, שכמעט לפני 500 שנה מלך צרפתי הציע את שירותי הוואסאל שלו לסוליימן המפואר. זה היה רמז, אל נכון, לתוכנית ארדואן לסידור מחדש של אבני הדומינו באירופה.
מאז, הנוסטלגיה צוברת תנופה. הביטויים הסמליים שלה מתרבים, כמו הוצאת משכן הנשיא מאנקרה, בירתו של אטאטורק, והעברתו אל ארמון קיסרי לכל דבר, זה הארמון שבו שיעשע ארדואן את אבו מאזן בתהלוכת 16 האימפריות; כמו מעבר דה-פקטו של לשכתו אל הבירה העות'מאנית איסטנבול; כמו בניית מסגד עות'מאני עצום ממדים לרוחב קו הרקיע של העיר; וכמו מסע חדש, שזה מקרוב התחיל, ללמד את ילדי טורקיה לכתוב ולקרוא עות'מאנית.
זה עניין מסקרן מאוד, וכותב עליו בהרחבה ובשנינות ניק דאנפורת', באתר הרשת של כתב העת "פוריין אפיירז". עות'מאנית היא הלשון ששימשה בטורקיה לפני אטאטורק. ההבדל בינה ובין הטורקית המודרנית הוא קודם כול בכתב, אבל בשום פנים לא רק בו.
הרפובליקה החילונית המירה בן-לילה את הכתב הערבי בכתב לטיני. זה היה מעשה פוליטי, אבל גם עניין מעשי לחלוטין. אנחנו יודעים מן העברית את המחיר הכבד על סירוס ההגייה בגלל היעדר אימות קריאה. בערבית יש אפילו פחות. הטורקית זקוקה להרבה מאוד. הכתב הלטיני מתאים לה יותר.
אבל הרפורמה של הלשון לא הוגבלה לשיטת הכתיב. היא נגעה גם לאוצר המלים. מאמץ סיטוני נעשה לטהר את הטורקית ממלים ערביות ופרסיות. מלים חדשות הומצאו, ומאות מלים יובאו מן המערב, כמעט כולן על טוהרת הצרפתית (הלשון הזרה היחידה שלאטאטורק היה בה מושג כלשהו; לארדואן אין מושג בשום לשון זרה, אולי חוץ מן הערבית של תפילותיו).
העות'מאנית היתה קשה כספחת. עוד לפני אטאטורק רווחה ההכרה, שהיא זקוקה באופן נואש לתיקונים, כדי להתאימה לצורכי המודרניות, ולאפשר לה להיות מכשיר של חינוך ושל השכלה. דאנפורת' כותב, כי הלשון הזו "מתוארת לפעמים כמתיחה, שמישהו מתח בה את ההיסטוריונים". הם אנוסים לנבור במסמכים הכתובים בה, ולתלוש את שערותיהם בנסיון להבין אותה.
פלירט עם לשונות מתות אינו נחלתו הבלבדית של ארדואן. בהודו, שממנה נכתבת הרשימה הזו, נעשה עכשיו נסיון, בהשראת הממשלה הלאומנית-דתית החדשה, להחזיר מקצת מעטרת יושנה של הלשון הסנאנסקריטית הקדמונית. שרת החינוך אפילו הורתה לחייב את הוראתה בבתי ספר ממלכתיים. אין זה מקרה שבצומת הלאומנות והפונדמנטליזם הדתי אפשר למצוא חתירה כזאת אל המקורות.
חצי-תאוותו בידו
ארדואן הוא עדיין בחזקת מי שחצי-תאוותו בידו. הוא הצליח לשנות את החוקה, ולהפוך את הנשיאות לכהונה נבחרת בבחירות כלליות. השינוי איפשר לו להישאר בשלטון גם לאחר שהשלים עשר שנות כהונה כראש הממשלה (חוקת טורקיה, בניגוד לאין-חוקת ישראל, מגבילה את אורך הכהונה של ראש הממשלה). אבל הוא לא הצליח לפי שעה לקבל סמכויות ביצוע לכהונת הנשיא. הוא מוסיף להיות השליט מפני שראש הממשלה, יציר-כפיו ומשרתו הנאמן, מציית לו ללא תנאי.
ארדואן לא יסתפק לאורך ימים בציות וולונטרי. זה מובן מאליו. אבל מה הוא יעשה בנשיאות ביצועית, אם יכהן בה לפחות עשר שנים?
עד כמה הוא יצליח להרחיק את טורקיה מן המודל החילוני של אטאטורק? הישלים את הפיכת טורקיה למדינה חד-מפלגתית, למעשה או להלכה? הישלים את חניקת הביקורת?
האומנם מופרכת מעיקרה היא המחשבה, שהוא ינסה לחדש את הח'ליפות, לפחות באופן סמלי, כדי להפוך את איסטנבול לבירת העולם המוסלמי?
האם הוא יממש את הפנטזיה הדיסקרטית שלו לסדר מחדש את המזרח התיכון בכלי היחיד שאינו נתון לו לפי שעה, התערבות צבאית?
בקיצור, השאלה היא אם הדורות הבאים ישפטו אותו כמוקיון, שלא שלט ברגשותיו; או כגאון, שהחזיר את עטרת 16 האימפריות אל יושנה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny