צעירה ערבייה בהריון מתחננת לחיילת שתיתן לה לעבור את המחסום. היא רוצה לבקר את אביה החולה שמאושפז בחיפה, רגע לפני שימות. אין לה אישור מעבר, כי אחיה טרוריסט, אבל מה היא אשמה בכך. היא בהריון, והיא מתחננת. החיילת מרחמת, מסיטה את המבט. הצעירה עוברת, חוברת למסיע שלוקח אותה לחיפה, נכנסת למסעדה. בום. הצעירה בהריון בעצם לא הייתה בהריון. בבטן שלה לא גדלו חיים, רק מוות. בום.
והנה עוד גירסה לאותו סיפור: צעירה ערבייה, אמאל (תקווה) שמה, אחות במקצועה, זקוקה לתרופות על מנת לטפל באביה האהוב שחולה בסרטן. אחיה חוסל לנגד עיניה, ומשפחתה אינה מורשת להיכנס לישראל. אין תסריח (אישור). אבל האב גוסס והיא מתחננת לחיילים שייתנו להם לעבור כדי שיקבל טיפול. לאחר אי-אלה השפלות החיילים מאפשרים לאב הגאה לעבור על כיסא הגלגלים שלו, אבל לא עם בתו. הם מבטיחים לה שתחכה לאביה מונית שתיקח אותו לבית החולים מעברו השני של המחסום. האב עובר, אבל מונית אין ואחרי כמה ימים גופתו נמצאת בשטח. אמאל מתמלאת זעם ומאבדת תקווה. היא ממלאת את בטנה בחומר נפץ ונוסעת לחיפה. היא נכנסת למסעדה. בום.
יותר מ-20 שנה חלפו מאז נשטפה הארץ בגלי הדמים של פיגועי ההתאבדות, וב"אלוהים מחכה בתחנה" המחזאית מאיה ערד והבמאי שי פיטובסקי עדיין מנסים להבין למה. כאנשים רציונליים עם חוש מוסר מפותח הם נחושים להצמיד סיבה הגיונית לתוצאה בלתי הגיונית, ובוחרים להדגיש את הגירסה השנייה. הם יורדים לשורשי המחבלת המתאבדת, שמים את הקהל בנעליה, מחדדים גם אצלו את תחושת ההשפלה, את חוסר האונים והזעם. הם מעניקים לה את הנימוקים לאבד תקווה ואז גם לנקום. הם עושים זאת בשיטתיות, בשכלתנות ועם הרבה תיאטרון הם מבקשים לשכנע שכולנו - מהחיילת במחסום ועד למחבלת המתאבדת - קורבנות הכיבוש עוד לפני שאנחנו קורבנות הטרור.
זה אולי נכון בתמונת המקרו, אבל לגופו של מחזה, זה גם המקום שבו הוא כושל ומשאיר תחושה חמוצה. תהיה השקפת העולם הפוליטית אשר תהיה, בפיגוע התאבדות אין שום דבר רציונלי ומתקבל על הדעת. כל דעת. גם הכיבוש, בלתי מוסרי ככל שיהיה, לא מהווה עילה לאבד כך כל צלם של בן אנוש. זוהי אינה משוואה סימטרית, שכלתנית של סיבה ותוצאה. המרכיב הדתי, הפנאטי - הוא מרכיב מכריע בה, ובהצגה הזאת הוא כמעט לא קיים.
הרצפה אדומה
"אלוהים מחכה בתחנה" הוא פרויקט ייחודי בשממת התיאטרון הפוליטי שבה מצוי התיאטרון הישראלי, ולצד דברי הביקורת על המחזה, שלוקה בחד-ממדיות ושנופל להרבה יותר מדי קלישאות, צריך להעריך את קבוצת הצעירים של הבימה בראשות פיטובסקי שנכנסה אל שדה המוקשים הזה במסגרת פסטיבל בינלאומי בנושא טרור שהתארח לאחרונה בהבימה. זהו תפקידו של תיאטרון לאומי שמבקש לעודד דיון - להיות משמעותי ולא רק קופתי.
ברמה התיאטרלית נטו, הגם שמדובר בנושא שאין כואב ונוראי ממנו, פיטובסקי ביים הצגה אסתטית שפועלת באפקטיביות ובקצב מצוין. הרצפה האדומה מדם, השימוש המוגבר בכלים של וידיאו שמשתלבים היטב בתפאורה ומכניסים לה גוון של עכשוויות מאוד מדויקת, ובתוך אלה צוות השחקנים משתלב היטב. תוך שהם באים ויוצאים מתוך הקהל, השחקנים מעבירים בעוצמה את תחושת הדחק שלבטח תעורר את עצבי הפוסט-טראומה שמודחקים אצל כל אחד מאתנו ותוציא אותו מאזור הנוחות שלו. כולם חדים ומצוינים - אושרת אינגדשט כמתאבדת, ולצדה עודד אהרליך, נעמה ארמון, לאה גלפנשטיין, הראל מוראד, אלינור פלקסמן, שחר רז ויובל שלומוביץ. זוהי באמת קבוצה מאוד מוכשרת של שחקנים, שפעם אחר פעם מראה זאת. חבל שהמחזה לא התעלה לרמת המורכבות של ההגשה, וביקש לשקף את תחלואי הכיבוש דווקא באמצעות הקצנה מוטרפת שאין לה שום קשר לרציונליות ו/או לאלוהים.
"אלוהים מחכה בתחנה" מאת מאיה ערד, בימוי: שי פיטובסקי, הבימה
* ציון: 8