סופוקליס שחורציאניטיס / צלם: עודד קרני, מינהלת הליגה
יורוליג: מכבי תל-אביב-ברצלונה, יום חמישי 21:00, ערוץ 10
לפני כשנה היה נדמה שמכבי תל-אביב בכדורסל נמצאת בדרך לעוד עונה אבודה. פרסומים על מעמדו המתערער של המאמן, דייויד בלאט, החלו לדלוף מתוך המערכת שפעם הייתה "כספת". גם בזירת הטלוויזיה היה נדמה שערוץ 10 הימר לא נכון כשהרייטינג צנח לאחוז חד-ספרתי, אלא שבדיוק אז החל הגלגל להסתובב.
את השורה התחתונה זוכרים כולם: גביע שעבר מידי ראש הממשלה לידי הנשיא, זיקוקים בכיכר רבין וחוזה חלומי (אם כי אפשר שהחלום הופך לחלום בלהות) לבלאט ב-NBA.
שנה חלפה, שוב מכבי מדשדשת מעט בשלב שנקרא "טופ 16", ערוץ 10 שוב מפרפר בין חיים למוות ומייחל לאיזה שחקן חיזוק, אפשר גם זר, שיושיע אותו לקראת ה"מאני-טיים", כדי שפעם אחת יוכל להגיע סוף-סוף למחצית השנייה של השנה מבלי להזדקק לנס, אותו הנס שאירע למכבי בעונה שעברה במפגשים מול מילאנו, צסק"א וריאל מדריד.
הנה כי כן חלפה שנה, והשינוי היחיד שנדמה כי אירע הוא בסיפרה האחרונה של התאריך. עכשיו חסר רק הנס: ניצחון על ברצלונה החזקה אך הפגיעה יכול להיות בהחלט הראשון מבין "סימני נס".
יש שריף חדשה בעיר
"משטרת האופנה", יום שישי 16:00, ערוץ !E
נכון, אין באמת תחליף לג'ואן ריברס, מי שעשתה את האקזיט המושלם של הוליווד ופרשה מהחיים האלה כשהיא בשיא הצלחתה, אחרי ניתוח פשוט שהסתבך.
אלא שהעובדה שאין תחליף לריברס, לא אומרת ש"משטרת האופנה" לא יכולה להישאר תוכנית תרבות נשכנית ומעט וולגארית, אבל מאוד מצחיקה.
ברגעים הראשונים זה מוזר בלי ריברס, אבל קתי גריפין היא בדיוק האישה שיכולה למלא את התוכנית באישיותה המוחצנת: כל מי שצפה בסדרה זוכת האמי שלה, "שחקנית סוג ז'", מכיר את הפוטנציאל של גריפין בכל מה שקשור בירידות על עצמה ועל אחרים, ויחד עם שחקן חיזוק חדש בדמותו של הסטייליסט בראד גורסקי, עם שתי חברות הפאנל הוותיקות ג'וליאנה רנסיק וקלי אוסבורן, היא בהחלט מצליחה לספק את הסחורה.
יהיה מי שיאמר שכל העיסוק הזה ב"מי לבשה מה?" הוא רכילותי, רדוד ומטופש. זה נכון כמובן, אבל הנה עוד זווית לראות דרכה את "משטרת האופנה" שנותרה אפקטיבית גם כשהיא מנוהלת בידי שריף (איך אומרים "שריף" בנקבה?) חדשה: הסיכה הקטנה שננעצת בבלון ההוליוודי ומציגה אותו כמקסם-שווא גדול שמורכב בעיקר מאנשים קטנים.
* ציון: 8
לא שומר נגיעה
"רק ג'יגולו", יום שבת 21:30, ערוץ yes1
נדמה שהסרט הזה חטף מכל כיוון אפשרי. המבקרים ברובם קטלו אותו, היו אפילו כמה מטומטמים שהאשימו אותו בגזענות - נגד חרדים - רק מפני שהוא מתאר רומן בין אלמנה חרדית לגבר לטיני.
אלא שנדמה שהמטרה לחיצי הביקורת לא הייתה הסרט עצמו - והוא ממש לא רע (אבל מיד נגיע לזה), אלא מי שבדרך-כלל משחק רק בסרטים שהוא מביים, אבל הפעם נאות לשחק תפקיד ראשי בסרט של חבר: וודי אלן.
קטונתי מלשטוח עכשיו את כל טענותיי על הלינץ' התקשורתי שנעשה בוודי אלן לאורך השנים האחרונות (אבל העובדה ששני הבימאים הגדולים שנרדפים בגלל עבירות מין שביצעו, לכאורה, לפני שנים רבות הם רומן פולנסקי ווודי אלן, שניהם יהודים, יכולה לתת איזה כיוון). העובדה שהסרט הזה (שביים בכלל ג'ון טרטורו שגם משחק בתפקיד הראשי) נראה בצלמו ובדמותו, כנראה העבירה כמה מבקרים על דעתם.
בגדול מדובר בקומדיה ניו-יורקית חביבה להפליא, כזו שבה הגיוון האתני של תושבי העיר מניע את העלילה: יהודי מזדקן (אלן) נאלץ לסגור את חנות הספרים שלו שמפסידה כסף. המצב של חברו הלטיני (טרטורו) אינו טוב בהרבה, ואלן מציע לו להפוך לג'יגולו.
ביחד הם יוצאים למסע משעשע בין מיטותיהן של אנשי העיר: הרופאה ההוללת (שרון סטון, מדהימה גם כשהיא מתקרבת ל-60, לראות ולא להאמין), הלטינית הלוהטת (סופיה ורגרה הקולומביאנית מ"משפחה מודרנית") ואפילו החרדית הביישנית (ונסה פאראדי).
אז נכון, לחשוב שכל בעיותיה המיניות של אישה תיפתרנה בשנייה שבה ייגע בה במקרה הגבר הנכון, כמו במקרה של פארדי וטרטורו, היא הנחת מוצא שוביניסטית קלאסית, אבל הי, טרטורו ואלן באו לעשות כאן שמח - ואת זה הם עושים היטב.
* ציון: 9