ביקורת מופרכת
בשבוע שעבר הוסר צו איסור פרסום, שהיה בתוקפו במשך שנים אחדות, על הליכים משפטיים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפרשה שהיא רחוקה אמנם מתשומת-הלב של העיתונות הכלכלית, אך היא מפנה את תשומת-הלב לקושי כללי בתפיסה הפופולרית של דיני הראיות.
תמצית העניין היא - בית המשפט דחה תביעה אזרחית שהגישו 4 נשים נגד עורך דין, בטענה כי הוא אנס אותן פעמים רבות. התביעה הוגשה לאחר שתלונות שהגישו נשים במשטרה נסגרו.
הפרשייה התרחשה בקרב קבוצת אנשים, שהוגדרה על-ידי חבריה כ"קבוצה ללימודי פילוסופיה מעשית". יצוין כי "המרכז לנפגעי כתות" טען כי זוהי כת מסוכנת.
תהיה הגדרת הקבוצה אשר תהיה, מקריאת פסק הדין ברור כי חבריה התנהלו מאז אמצע שנות ה-90 כמשפחה, וכי חלקם ראו בקבוצה תחליף למשפחותיהם הביולוגיות, ניתקו את הקשר עם משפחותיהם ואף ניצלו את משאביהם הכספיים של המשפחות לתועלת הקבוצה. חבריה ניהלו מערכות יחסים זוגיות ורומנטיות בינם לבין עצמם והחליפו תדיר בני זוג מקרב חברי הקבוצה. בראש הקבוצה עמדה אישה הנשואה לאחד מחבריה, ואשר שניים מגיסיה היו אף הם חברים בקבוצה.
עורך הדין הנתבע, חבר הקבוצה בעבר, הסתכסך עם מנהיגת הקבוצה, והסכסוך ביניהם הגיע לערכאות שיפוט אזרחיות.
על-פי פסק הדין, הקבוצה שכרה את שירותיו של יחצ"ן ושל עו"ד רוני אלוני-סדובניק, הן כדי להיאבק נגד תיאור הקבוצה כ"כת" על-ידי "המרכז לנפגעי כתות"; וכן למען אישומו הפלילי של הנתבע בעבירות אינוס. היחצ"ן ועורכת הדין נכחו יחד בישיבות משותפות בעניין זה.
במקביל, הגישו ארבע מנשות הקבוצה (לרבות גיסתה של המנהיגה) את התלונות נגד הנתבע, בטענה כי ביצע בהן מעשי אינוס כ-10 שנים קודם לכן.
המתלוננות אישרו בעדותן כי הן נותרו במערכת יחסים קרובה והדוקה עם הנתבע בשנים שלאחר המעשים הנטענים; וכי מערכת יחסים זאת כללה בין השאר "שיחות מיניות", יחסי מין מזדמנים עם מתלוננת אחת ויחסי זוגיות קבועים במשך שנים עם אחרת.
העדות נכבשה
שופטת בית המשפט המחוזי, דליה גנות, דחתה את התביעה, בהסתמכה, בין היתר, על כך שהתובעות מסרו גרסאות סותרות באשר לפרטים מרכזיים בהתרחשות הנטענת על-ידן, וכן על כך ש"עדותן נכבשה" במשך קרוב לעשור, והועלתה רק בסמוך לאחר תחילת הסכסוך בין מנהיגת הקבוצה לבין הנתבע.
לטעמי, פסק הדין מנומק, משכנע ומדייק מאוד ביישום הכללים המקובלים שבדיני הראיות. עם זאת, הוא זכה לביקורת קשה במספר כלי תקשורת, בנימוק ש"בית המשפט לא כיבד את הפסיקה", המאפשרת הסתמכות על "עדות כבושה" של קורבן עבירות מין, ואף מוחלת על אי-דיוקים בעדות כזאת.
לא הייתי מתעכב על דברי ביקורת מופרכים, בעיניי, אלמלא הייתי סבור שהם מבטאים הלך-רוח פופולרי, אשר עצם קיומו מטיל צל על היכולת של השיח הציבורי לאפשר שיפוט נטול פניות בנושאים טעונים מבחינה פוליטית ו/או ערכית.
לשם הדגמת עניין זה, יש לעמוד תחילה על המובן מאליו: דיני הראיות נועדו מעיקרם להבנות הליך של איתור ספקות והפרכת גרסאות. כאשר ניסיון החיים מלמד שיש להטיל ספק בעדות, כגון מחמת סתירות בדברי העד או משום שעדותו נכבשה בלא הסבר משכנע - דיני הראיות מעודדים את השופט לדחות את תוכן העדות, ולכן להסיק כי התביעה לא הוכחה על-ידי מי שנטל ההוכחה מוטל עליו.
כחריג לכך נמצא, בעשרות השנים האחרונות, כי במקרה של קורבן עבירות מין ישנן נסיבות, שבהן עדויות עשויות להתקבל כמהימנות, אף שבהקשרים אחרים ראוי היה לדחותן. אישה שהיא קורבן עבירות מין עשויה לעתים לכבוש עדות-אמת מסיבות פסיכולוגיות וחברתיות מורכבות, ולעתים היא אף עשויה למסור "גרסה מתפתחת", כאשר היא משתחררת בהדרגה מעכבות שמנעו ממנה מלדווח באופן מלא על חוויותיה הקשות.
לאור ממצאים אלה, נקבע כי בית המשפט יהיה חופשי לקבל עדות של קורבן עבירות מין גם בנסיבות שבהן היה דוחה עדות אחרת.
נטייה מסוכנת
הדבר העיקרי והמהותי בביקורת היה בקפיצה לוגית מן הקביעה כי "בית המשפט רשאי לקבל עדות כבושה ובלתי מדויקת של קורבן עבירות מין" - לטענה כי "יש לקבל עדות כבושה בלתי מדויקת, אם העדה טוענת שהיא קורבן עבירות מין".
הביקורת סברה כי עצם העובדה שבית משפט מרשה לעצמו לקבוע שמתלוננת אינה דוברת אמת, אפילו בנסיבות הקיצוניות המתוארות בפסק הדין (אינטרס ברור של הנתבעות לשקר, סתירות קשות בדבריהן וכו') - מראה כי הוא נכשל להתעדכן בדיני הראיות של עשרות השנים האחרונות, ואולי אף מחשידה אותו בשנאת נשים.
על אף שהכשל הלוגי שבדברים אלה ברור, וחרף הסכנה של עמדה כזאת ליכולתם של בתי משפט לברר את האמת, נדמה היה שיש מי שמאזינים לדברי הביקורת ברצינות.
אני מקווה שהתובעות יגישו ערעור על פסק הדין, כדי שיזדמן לבית המשפט העליון להעמיד הלכה על מכונה, להבהיר את היחס הראוי בין כללים שבדיני הראיות ובין החריגים לכללים, ולהציב גדר בפני הנטייה המסוכנת לבחון כל מקרה על סמך הכללות פוליטיות או קבוצתיות.
■ הכותב הוא נשיא המרכז האקדמי פרס.
