עד פופ
"מקום בצמרת", יום חמישי 21:00, ערוץ 1
לפעמים נדמה שדיבור על פופ מלווה תמיד בטון מתנצל, משל היה איזה סוג נחות של מוזיקה, גילטי פלז'ר, משהו שלא יאה לגמרי לאדם התבוני להתהדר בו.
באופן אישי אני דווקא סלחן יותר כלפי עצמי וכלפי אחרים: אם אדם פותח רדיו, מאזין לשיר, וחיוך עולה על שפתיו - שלא לדבר על מחשבה יצירתית במוחו, זה ממש לא משנה אם מקור ההשראה שלו היה ג'ון לנון או פאר טסי.
באנגלית אנחנו עוד סולחים לעצמנו: מאבבא והבי-ג'יז ועד לטיילור סוויפט, אבל בעברית?
לכן טוב עשה ערוץ 1 כשהפנה מבט אל הצד הקליל והמואר יותר של החיים אפילו במקום הזה.
יחד עם זאת, לא ברור בדיוק איפה עובר הקו בין "פופ" למוזיקה רצינית. האם שלמה ארצי של "שוטי שוטי ספינתי" מלהקת חיל הים הוא פופ, ואילו זה של "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת" שייך כבר לז'אנר אחר? ולמה "כוורת", למשל, עם הלחנים הפשוטים והמילים הלא מאוד עמוקות (לרוב), אינה "פופ"? ורותי נבון, עם הקול הגדול ביותר אי-פעם לזמרת ישראלית - איך זה שהיא מוגדרת כאן כ"פופ" - אבל לעומת זאת, צביקה פיק, אולי מלך הפופ הישראלי של כל הזמנים, לא הפך לחולייה החשובה של הסדרה הזאת?
כאשר מניחים לכמה שאלות אודות התחקיר ההיסטורי, מתגלית סדרה חביבה להפליא - מחדירתה של התרבות ה"סלונית" אל המיינסטרים המגויס ששר שירי מולדת, דרך "אלילי הפופ" של ראשית שנות ה-70 ועד לפופ המזרחי של ימינו, המוזיקה הנפוצה ביותר בישראל.
סדרה שהיא, אם תרצו, מה שכינו פעם שדרי רדיו בכובד-ראש: "פופ מתקדם".
* ציון: 8
עונג שבת
שידורים חוזרים של "סקס והעיר הגדולה", יום שישי מ-22:50, ערוץ yes דרמה
למי יש כוח ל-3 שעות של סקס? טוב, לא הארד-קור ממש, אלא "סקס והעיר הגדולה", סדרת הטלוויזיה שחתמה את המילניום השני.
יש שתי דרכים ליהנות מהשידורים החוזרים של הסדרה המצליחה (שכרגיל במקרים שכאלה, נראית פתאום מעט מיושנת): הראשונה היא לא להידרש ל"אנתרופולוגיה בגרוש" ופשוט ליהנות ממנה או לפחות מזיכרון של עצמכם, צעירים בכמעט שנות דור, עת צפיתם בה במקור. הדרך השנייה היא לנסות ולהשקיף על התפתחות השיח המגדרי ממרחק הזמן.
"סקס והעיר הגדולה" הייתה טקס שריפת החזיות של השיח הנשי. אם עד אז חשבו גברים שברגע שהם יוצאים מהחדר, עוברות הנשים לדבר על בישול וסריגה - הרי שהתברר (לפחות לפי הספר והסדרה) שהן מדברות גם על מידות וביצועים - ממש כמו גברים.
הסדרה נתנה גם לגיטימציה לרווקות הנשית האורבנית שלא חייבת להישען על גבר או משפחה כדי לחגוג את עצמה. גם אם הדימוי הזה אינו מדויק (אפילו בסדרה מתברר שבסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן, גם אם קוראים לו "ביג", שלא לדבר על החיים עצמם) - די היה בו כדי לתת כוח ללא מעט נשים צעירות ש"העזו" לצלוח את העשור הרביעי לחייהן ללא זוגיות.
קלאסיקה מעט דהויה - אבל עדיין מהנה.
* ציון: 8