ביורק / צילום: מתוך האתר הרשמי של ביורק
"נפשי קרועה, רוחי שבורה", מקוננת ביורק ביצירה בת 10 דקות שנקראת "אגם שחור" וניצבת בדיוק בלב האלבום החדש והתשיעי שלה. האלבום בן 9 שירים היה אמור לצאת במארס, במקביל לספר ולתערוכה, שתיפתח במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק (MOMA), המסכמים את פעילותה של ביורק בת ה-49 עד כה. אלא שהאלבום זלג לרשת לפני 10 ימים, ולכן מיהרה ביורק למכור אותו באמצעות אייטיונז כחודשיים לפני הזמן.
למרות זאת, יש משהו נכון וצודק בניתוק הזמנים שנכפה בין הרטרוספקטיבות בספר ובמוזיאון, לבין תכניו של האלבום. אפשר לשער שסיכומים של מעל ל-30 שנות פעילותה של האמנית הכה ייחודית ומעוררת השראה, יעוררו גם לא מעט אופטימיות לגבי עתידה. הם לבטח ידגימו כיצד גם באמצע העשור הנוכחי עדיין יכולה אמנית מחוננת לשמור על טריות, חדשנות ומקוריות יצירתיים. אלא שביורק עצמה, לדבריה, תיעדה בשירים החדשים מסע של אבלות דווקא. לא על מות אדם, אלא על מות מערכת יחסים.
שירי האלבום מתעדים את הלכי הרוח שלה במהלך החודשים שלקראת ובעקבות הפרידה מבן זוגה ואב בתה בת ה-12, האמן מת'יו בארני. ביורק כתבה על Vulnicura: "בכל הנוגע לכתיבת שירים הוא אלבום מסורתי יותר מקודמו, 'ביופיליה', והוא דן במה שעשוי לעבור על אדם בתום מערכת יחסים. שיחות שאנחנו עשויים לנהל בראשינו ובליבותינו, תהליך של ריפוי".
אלבומה הקודם, שיצא לפני 3 שנים, נשען על מפגשים בין מדע, טכנולוגיה ואמנות, והציג אפליקציה מיוחדת שפותחה עבורו. הפעם, לכאורה, זו ביורק שכמעט כולה "אגם שחור", באלבום שהוא פחות מדע ויותר מכתב פרידה וכולו רוח ונפש.
השיר "היסטוריה של נגיעות" בנוי מרעיון נהדר ומספר על אישה שמעירה את בן זוגה בלילה, חשה שזהו לילם האחרון יחד, ומעלה בזיכרונה כל מגע שלהם. שני השירים לפני "היסטוריה", אלו שפותחים את האלבום, נהנים מלחנים נפלאים, ועתירי קסם. אבל מרגע ההגעה לשיר "אגם שחור" ועד לתומו, ביורק דורשת התמסרות לאלבום תובעני מאוד, שדווקא מתגמל שכלית יותר מאשר רגשית.
בשיר האריה (lion song) יש עיבוד כלי מיתר מרטיט ועילאי, וכל האלבום, שאת רובו תפרה יחד עם המפיק הוונצואלי-לונדוני ארקא (קאניה ווסט, FKA Twigs), נהנה מאסתטיקה מושלמת. החיבור של אלקטרוניקה חכמה ומינימליסטית וכלי מיתר לא פחות מתוחכמים, מייצר מצד אחד המון דרמה ויופי, ומצד שני, בדיוק כמו באלבומה הקודם והלכאורה שכלתני בהרבה, יש משהו בעבודה של ביורק שמשדר אינטלקט וקור רוח. לפעמים זה מתאים, כשהאופי החקרני-ניסיוני של הכתיבה ושל שיטות העבודה שלה מתרכב היטב עם אופיים של חומרי הגלם. אבל כאן, דווקא כשמדובר בקינות כה טעונות רגשית, ההתנגשות בין חום וקור באה לפעמים על חשבון החוויה.
קצת מוזר שדווקא באלבום שביורק מציגה כהכי אישי, חשוף ואינטימי שיצרה עד כה, התעוזה במילים לא מתלווה בשבירה של החשיבה המוזיקלית הרגילה שלה. היא הייתה ונותרה דוגמה פלאית לאמן שממשיך לחצוב לעצמו עולם ושפה לגמרי אישיים, גם במוזיקה הפופולרית, הרוויה עד לזרא במיחזורים. אבל אם בהאזנות הראשונות נפלתי שדוד לרגליי המילים הנוגעות והלחנים הממיסים במחצית הראשונה של האלבום, באלו שלאחריהן ניצח יותר דווקא הניכור.
כמו שקרה לי במרבית העבודות האחרונות שלה, משהו במוקפדות, במושלמות, בסגנון ובבצוע הנטולים כל דופי, נשמע מעבדתי מדי. וכשאנתוני האגרטי הנפלא מתארח לקולות, חלקם מנוגנים לאחור, ב-Atom Dance פתאום החללים שבין הרמקולים והאוזניים מוצפים בחומה של הפשטות, והחום הזה זולג גם ללב. ואז מתעוררת המחשבה שמא החתירה של ביורק לאסתטיקה נשגבת אינה סותרת את הרגשות הראשוניים שהיא מבקשת לתעד.
רק הזמן יעיד האם Vulnicura אינו מקרה מעט משונה של אלבום שבא להעיד על ליבו של אדם בשנה הראשונה לפרידה, אבל מתעד דווקא את היכולות הגבוהות של ביורק ושל אקרא בתפירת עילית, באמת מרשימה, של תוכנות מחשב וכלי מייתר. קצת מוזר להגיד על אלבום פרידה שהוא אחד האלבומים היותר מלוטשים, חדשניים ובוהקים של התקופה האחרונה. ובכל זאת הוא שווה היכרות, ואולי כן ירטיט את ליבכם. שלי נכנס אליו ויוצא ממנו שלם.
* ציון: 8
מלחמת ההדלפות המוקדמות
אחרי שבשבוע שעבר משטרת ישראל איתרה, לכאורה, את מי שאחראי לפריצה למחשבי האנשים של מדונה ולהפצת שיריה החדשים - 3 חודשים טרם זמנם המתוכנן, הנה עדות נוספת לאופן בו אמנים וצוותם משנים גישה והתנהלות בהתמודדות מול זליגה מוקדמת של חומרים לרשת.
דרק בירקט, מייסד חברת התקליטים הוותיקה של ביורק "וואן ליטל אינדיאן", סיפר לבילבורד שהם אינם מתכוונים לחקור ולהגיש תביעות משפטיות, למרות שהדלפת האלבום חודשיים לפני הזמן חוללה זעזועים במערכת. "נאלצנו להחליף כמה משותפינו לעסקים ולמצוא שותפים אחרים", אמר בירקט. מסתבר כי ביורק למדה על הזליגה מאוהדים שכתבו לה, ואז הוא התייעץ עם מנהלי אמנים, ביניהם סקוט רודג'ר, המנהל של פול מקרטני וארקייד פייר.
חברת התקליטים רצתה להציע את האלבום למכירה מוקדמת באייטיונז עם בונוס של כמה שירים שלא תוכננו למהדורה המקורית, קצת בדומה לתגובה הראשונית אצל מדונה. אבל מסתבר שביורק רצתה שכל האלבום ייצא מיד ובשלמותו. וההחלטה לשחרר אותו למכירה באייטיונז עוד לפני שגם עותקים פיזיים יוצאים לחנויות, עוררה את חמתם של כמה מפיצים שעובדים עם חברת התקליטים.
המפיצים של הדיסקים בגרמניה, למשל, איימו בהפסקת הפצת כל החומרים של ביורק. כך שמצד אחד נמצאת האמנית, שרוצה שהמאזינים יחוו את האלבום כמתוכנן, כמקשה אחת, ורק עם השירים שסיננה מראש. מצד שני חברת התקליטים שלה רוצה להציל את הסיכוי למכור, ולו משהו, תמורת תשלום, ולכן ממהרת להפיץ דיגיטלית באייטיונז. ומצד שלישי נמצאים כל מי שעוסקים בשיווק ומכירת העותקים הקשיחים, שממילא נדחקים בעקביות בשנים האחרונות אל מחוץ לשולי הרווח, ומול הזליגות מוצאים עצמם אפילו עוד יותר בשוליים.
