1. ברגע שנפתחה לאלי אוחנה אופציה תעסוקתית סבירה בפוליטיקה הוא סיים את החלטורה בהתאחדות לכדורגל. טוב שהחלון הזה נפתח. החלטורה בנבחרת הנוער מעולם לא הצליחה להשאיר על אף אחד רושם מקצועי, אבל זה לא מנע מאוחנה להחזיק באחד מהתפקידים החשובים בכדורגל במשך כמעט שבע שנים. כמה מאמנים הועסקו שבע שנים בהתאחדות לכדורגל למרות שהביאו אפס תוצאות?
מילא זה שקריירת האימון של אוחנה לא המריאה לשום מקום והוכיחה שלא צריך יותר מדי כישורים כדי לקבל ג'וב בהתאחדות. בנושא אחד הוא השאיר חותם חזק והפך לפורץ דרך: הוא היה אחד מהראשונים שהכשירו כאן את תופעת ניגודי העניינים, שהפכה את תקשורת הספורט למה שהיא היום. אחרי שהתיישב על כיסא הפרשן בערוץ הספורט, רק טבעי היה שיתיישבו שם ובערוצים אחרים צביקה שרף, שלמה שרף, ניר לוין, אבי נמני, אלון חזן, ארז אדלשטיין.
כשיימאס לו/ייראה שהעבודה הפרלמנטרית היא לא משהו/סתם ייפלט מהבית היהודי, יוכל בוודאי אוחנה לחזור ולהשכיר את שירותיו וכישוריו הטובים לטובת הכדורגל הישראלי או תקשורת הספורט. או שניהם ביחד. מי שישלם.
2. אל תתנו לדרבי הצמוד אתמול (ב') בדרייב-אין לייצר אשליה שהליגה כאן צמודה. מכבי ת"א שוב רחוקה מאוד-מאוד. רחוקה אולי מאי-פעם. אם רק היתה מתכוננת למשחקי האימון הללו בליגה כמו שהיא מתכוננת למשחקי יורוליג, התמונה האמיתית הייתה מתבהרת והיא לא הייתה נעימה. קבוצה שמנצחת את ברצלונה ורואה באופק מפגש עם ריאל מדריד, מוותרת בסך הכל על תקיפה בכל הכוח בחזית המקומית מתוך ידיעה ברורה שהחזית הזאת - בטח בשלב הזה של העונה - היא לא רלוונטית.
את המשחק אתמול שהיה חשוב לה בעיקר מבחינה תדמיתית היא ניצחה בלי שני שחקני מפתח (מרקיז היינס ואלכס טיוס). והמכונה המשיכה לעבוד. רק שלושה שחקנים מתוך 13 בסגל הנוכחי של מכבי שותפו בכל המשחקים בליגה. וכל זה קורה אחרי שהקבוצה עברה זעזוע גדול בעמדת המאמן והחליפה (שוב) חצי סגל. כל העניין סביב משברים שניסו להדביק למכבי ת"א או הניסיון לצייר את הקבוצה הזאת כפחות טובה מזו של השנה שעברה מתנקזים בסופו של דבר לשבוע אחד בתחילת נובמבר כשהקבוצה רשמה רצף רע מול ירושלים (30 הפרש), צ'דוויטה זאגרב בהיכל (10 הפרש) והדרבי המפורסם בהיכל (20 הפרש).
יש סיכוי סביר כמובן שזה לא ייגמר הפעם עם אליפות אירופה. אבל הההתנהלות של מכבי בתוך העונה הנוכחית, למרות מאמן חדש ושחקנים חדשים, מראה שהמערכת קיימת, יצוקה מבטון, עובדת. מדי עונה יורדים ועולים מהרכבת אנשים חשובים יותר או פחות, אבל היא ממשיכה לנסוע. תמיד על הפסים. גם כשהיא חורקת, 11 אלף איש תמיד באים כדי לראות.
יש כמה סיבות מצערות לכך שמכבי עדיין בלתי מושגת ומרשה לעצמה להתנהל באופן כל כך שונה והרבה יותר בריא ממכבי של פעם: א', המועדון הזה הבין מזמן שלליגה כאן אין משמעות אמיתית, לא משנה כמה דרמות שינסו לייצר מאובדן אליפויות - מנויים, זכויות שידור וספונסרים נמכרים בשביל ימי חמישי בערב; ואובדן אליפות כמובן שאינו מסכן המקום השמור לה ביורוליג; ב', כשהיא מסתכלת מזרחה היא עדיין לא רואה אלטרנטיבה, אלא אולם חדש ויפה שאליו הושלך אותו כאוס ספורטיבי מוכר ממלחה; הסיבה השלישית והכי מצערת: הליגה הזאת שניסתה לייצר תחרותיות מלאכותית פירקה לחלוטין את המשמעות הספורטיבית של העונה הסדירה.
בניגוד לכדורגל שבו לכל תוצאה יש משמעות מבחינת צבירת הנקודות בדרך לאליפות, גם הפסד של מכבי אתמול בדרבי היה חסר משמעות לחלוטין. גם להפסדים של הפועל ירושלים בחודשיים האחרונים אין כרגע שום משמעות. כנראה שאין תקדים בשום ליגה בעולם ששמונה קבוצות מתוך 12 עולות לפלייאוף העליון ומתמודדות על האליפות. שיטות פלייאוף כאלו שמנקות לקבוצות את הנקודות ומתחילות תחרות חדשה מאפס הן הגיוניות כשנעשות בליגות רחבות יותר (NBA עם 30 קבוצות או ליגה ספרדית עם 18 קבוצות). ממוצע הרי יטינג הקלוש בערוץ 1 מראה שגם הציבור לא קונה את המסטיק הארוך של הליגה הזאת או את חלון ההזדמנויות שנפתח בשנים האחרונות והכתיר כאן כמה אלופות.
דברו איתנו במאי. עד אז תנו לראות מכבי ביורוליג.
3. זה היה סוף השבוע של חיים רמון. קרוב ל-6,000 מילה בלוג באינטרנט, ראיון ב"מעריב", ראיון "בידיעות", וגולת הכותרת: האיש שיצא ממחבואו כינס מסיבת עיתונאים שארכה קרוב לשעתיים, ובה הוא התמקד בלהסביר לעיתונאים איך עושים נכון את העבודה העיתונאית. איך שהם העיתונאים מתרשלים. ואיך שהוא חיים רמון ניהל בשלוש העונות האחרונות את הפועל ת"א בצורה כמעט פנטסטית. הביא, גייס, תמיד היה הסמכות העליונה. עם כאלו יכולות ניהול בספורט, אפשר רק להצטער שרמון לא חוזר למערכת הפוליטית הגוועת ומוציא אותה לדרך חדשה. ביחד עם אוחנה.