אבו מאזן / צילום: רויטרס
מבחינה מדינית אני "שמאל" בלב, יונה הומיה. אני מתפלל שנפסיק כבר את מסע ההתנחלויות, את הטריקים והשטיקים של הפקעות שטחים, הכשרת מאחזים וההתרפסות המשפילה לגחמות "מועצת ישע". אני מייחל שנקפל את כול ההתנחלויות מחוץ לגושים, נסכים לחלוקת ירושלים לשתי בירות, ישראלית ופלסטינית, ונגיע לסיום הסכסוך עם הפלסטינים על בסיס שוויוני של חילופי שטחים. אני "מת" שתקום כבר מדינה פלסטינית מפורזת ושוחרת שלום בצד מדינת ישראל.
מבחינה מדינית אני גם "ימין בראש, נץ טורף. כפי שדניס רוס הזכיר לעולם במאמרו האחרון בניו יורק טיימס, שלוש פעמים בשנים האחרונות, בשנים 2000 (קמפ דייויד), 2008 (הצעת אולמרט לאבו מאזן) ו-2014 (יוזמת קרי), דחו הפלסטינים כול יוזמת שלום שאיזנה בין האינטרסים שלהם לאלה שלנו. "הפלסטינים חיים בנראטיב של עוולות", כתב רוס. "העוולות האלה גורמות לכך שכול ויתור לישראל נתפס כבלתי לגיטימי. פשרה נראית כבגידה".
הפלסטינים מסרבים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בשעה שישראל מוכנה להכיר בפלסטין כמדינת הלאום של העם הפלסטיני. מבחינת הפלסטינים, יהדות היא דת, לא עם. הם קוראים להקמת שתי מדינות אך לא לשני העמים. הם חותרים להסכם סופי בין הצדדים, הסכם שישים קץ לתביעות הדדיות, אבל הם מסרבים לוותר על התביעה לזכות השיבה. כיצד ניתן לחתום על "קץ התביעות" אבל לשמר את תביעתם ל"זכות השיבה" או להתעלם ממנה באלגנטיות משפטית?
אבו מאזן אמר פעם למשלחת מרצ שהוא אינו חפץ לחזור לצפת, חיפה ועכו ושלפלסטינים לא תהיינה תביעות נוספות. הוא לא אמר שגם בניו, נכדיו וניניו יוותרו על רעיון השיבה לצפת, חיפה ועכו. הוא בוודאי ישיב שאינו יכול לחייב את הדורות הבאים והצדק יהיה עמו. הבעיה היא שהסכם שלום עושים בראש ובראשונה למען הדורות הבאים. הדור הנוכחי, כפי שישראל מוכיחה כבר עשרות שנים, יכול להסתדר לא רע בלי שלום עם הפלסטינים. עובדה שישראל ממשיכה להיות מדינת סטארט-אפ, חלק מה-OECD והינה המעצמה הצבאית החזקה ביותר באיזור.
מדוע, אם כן, שוללים הפלסטינים הדדיות בהכרה של מדינת לאום, מסרבים לנוסחת "שתי מדינות לשני העמים", עומדים על התביעה לזכות השיבה, נמנעים מלחייב את הדורות הבאים, פונים לאו"ם בהצעות החלטה לסיום הכיבוש תוך שנתיים תוך התעלמות מצרכיי ישראל ומאיימים לתבוע בכירים ישראלים בבית הדין הבינלאומי לפשעים פליליים בהאג?
הפלסטינים פתחו במערכה מדינית אגרסיבית כי אין להם אופציה צבאית ובגלל ששתי האינתיפאדות שהם יזמו המיטו אסון עליהם, לא עלינו. בהיעדר אופציה צבאית ומאחר שאין להם כוונה להתפשר עם הציונות ולהסכים לחלוקת הארץ לשתי מדינות לשני העמים, לא נותרה בידיהם ברירה זולת מערכה מדינית. מוצלחת או כושלת, ימים יגידו.
הסרבנות הפלסטינית והחתירה החד צדדית למדינה מלמדים שאבו מאזן וחבורתו חיים ונושמים את "תורת השלבים". מדינה פלסטינית אינה, לדידם, סוף פסוק למאבק עם הציונות אלא רק שלב ראשון בחיסול ישראל. לאחר הקמת המדינה הפלסטינית תתחיל הסתה של המיעוט הערבי בישראל תוך הדגשת זיקתו למדינה הפלסטינית ממזרח. קולות אירדנטיסטיים יתחילו לקרוא ל"זכותו הטבעית" הבלתי מעורערת של המיעוט הערבי להתאחד עם המולדת והעם הפלסטיניים.
העובדה המצערת שאבו מאזן אינו פרטנר לשלום משחקת לידי מחנה הימין והמתנחלים בישראל. לו ערפאת היה אומר 'כן' לנשיא קלינטון ולאהוד ברק ב'קמפ דייויד' בשנת 2000, לו אבו מאזן היה חותם לאהוד אולמרט על מפת החלוקה ב-2008, אפילו בראשי תיבות, או, לחילופין, משיב בחיוב ליוזמת השלום של מזכיר המדינה קרי ב-2014, מפעל ההתנחלות היה נפסק, כל פעם בעיתוי שהפלסטינים, לא הישראלים, היו קובעים, וזאת עקב הסכמתם לחלוקת הארץ לשתי מדינות לשני העמים. הסרבנות הפלסטינית מפרנסת את מסע ההתנחלויות ומאפשרת את העצמתו.
במציאות שבה סרבנות פלסטינית וישראלית מפרנסות זו את זו, על מחנה המרכז-שמאל לנקוט בעמדה אידיאולוגית וריאלית חדה. מבחינה אידיאולוגית, על מחנה המרכז-שמאל לבוא לבוחר הישראלי ולעולם כולו בידיים נקיות ולהצהיר בפומבי שאין לישראל תביעות טריטוריאליות מחוץ לגושי ההתנחלויות, שעליה להפסיק לאלתר את מסע ההתנחלויות ושאנו מוכנים לחלוקת ירושלים. בכך יאותת מחנה המרכז-שמאל לעולם על נכונותו לפשרה טריטוריאלית עמוקה ויחזיר את התקווה מההמנון למציאות.
מבחינה ריאלית, על מחנה המרכז-שמאל להכיר בעובדה שאין לעת הזאת, כפי שכנראה לא היה מעולם, פרטנר פלסטיני להסכם שלום. לכן, כול שנותר הוא לנסות לנהל מו"מ על הסכם ביניים מורחב שישמור על האינטרסים הבטחוניים הישראלים, יעצור את ההידרדרות למדינה דו לאומית ויעניק לפלסטינים מקסימום של ביטחון, איכות חיים ורווחה.
המדינה הפלסטינית המפורזת שבירתה ירושלים המזרחית תיאלץ להמתין עד שהפלסטינים יסכימו לסיים סופית את הסכסוך והשב"כ יהיה פטור מלגלות לאבו מאזן ההמום על התארגנות חמאסית בחברון להפלתו.