בוב דילן / צילום: רויטרס
האזנה ראשונה נרשמו כמה צמרמורות, ובשיר השישי אפילו בכי. Some Enchanted Evening של רוג'רס והמרשטיין, במקור מהמחזמר "דרום פסיפיק", הוא פשוט כמעט שלוש וחצי דקות של דקירות בלב. ויש באלבום עוד רגעים לא פחות גדולים. החדש של בוב דילן דווקא עורר לקראת בואו יותר חששות מציפיות. דילן כבר הוציא בתחילת שנות ה-90 שני אלבומים שהוקדשו לחידושי שירים של אחרים. אבל הפעם , ולהבדיל, אלו לא שירי בלוז או פולק, שירי התרסה ומאבק משוננים מהקצוות של התרבות האמריקנית.
הפעם דילן חוזר לקלאסיקות ממרכז הפופ. שירים עם לחנים בנויים לתלפיות, ואינסוף רגשנות ומתיקות מרירה במילים החסכוניות והחכמות שלהם. וכבר מהפתיחה האדירה מתבהר מה דילן בחר והפליא לעשות כאן. בכיר כותבי השירים של המוזיקה האמריקנית עושה כבוד למורשת, ועל הדרך מוכיח לכל הספקנים, ולכל מי שאלרגיים לקול ולשירה שלו, עד כמה שהוא גם מבצע שירים כביר. את השיר הראשון, לדוגמה, I'm a fool to want you, מלפני יותר מ-60 שנה, שרו כבר פרנק סינטרה, בילי הולידיי וצ'ט בייקר. מאסטרים בפרשנות קולית. דילן נפלא לא פחות מהם. גם את השיר השני - The night we called it a day, שרו פעם סינטרה ובייקר המנוחים. ודילן טוען וממלא את השירים האלו ברוך, בכמיהה ובערגה.
הלחלוחית בגרון, החספוס הזהיר: כמעט לא ייאמן שדילן יכול להישמע היום כה מעודן. ואז מגיע השיר השלישי - Stay with me, עם הלחן שמושפע ממוזיקה עממית אירית, ודילן קצת נאבק בלחן שלו ונשמע מעט לאה וחלש, ועדיין הוא מתרגם נהדר את הענווה של הדובר בשיר, שמתחנן לחום ולביטחון. הוא עושה היטב אפילו את Autumn leaves של ז'אק פרבר, מהמבחנים הקשים ביותר למגישי השירים באשר הם. דילן הפיק את האלבום בעצמו, נעזר במעט תפקידי כלי נשיפה שנוספים ללהקת הליווי הותיקה שלו, שבה מזדהר בעיקר הגיטריסט צ'רלי סקסטון.
ובכלל בולטות גיטרות הנפח והסלייד המרטיטות, שעוטפות את קולו של דילן בשילוב כמעט חרישי בין ניחוחות עתיקים לבין אינטימיות לגמרי חדשה לאופי הקול שלו בעשורים המאוחרים של חייו. דומה שתרומה לא פחות מכרעת לשפע היופי כאן הגיעה מאל שמיט הוותיק לא פחות מדילן, שכטכנאי כבר הקליט את סינטרה וריי צ'ארלס, אלביס פרסלי, מייקל ג'קסון ומדונה, והפיק בין היתר את סטילי דן, ניל יאנג וטוטו. כמקליט וכמיקסר, שמיט יצר פה צליל נדיר לימינו: מינימליזם ואינטימיות מצד אחד, וחללי ומרחבי סאונד מצד שני.
הכול כה קרוב ונוגע, ועל סף החרישיות, ובעיקר כה מחמיא לשירה. דילן כבר כתב שירים מצוינים והקליט אלבומים טובים בעשרות השנים האחרונות, אבל האלבום הזה, שכאמור כולו ביצועים לשירי אחרים, הוא עבודתו הכי מטלטלת מאז Time out of mind מלפני כמעט 20 שנה. שם המפיק דניאל לאנואה תיעד יחד איתו את השמיים המתקדרים ואת הצללים המלווים פסיעה איתנה של אדם לקראת קץ חייו. פה, דילן מציב עוד שיא אופטימי ובהיר בקריירה הכה ארוכה של אמן נשגב.
בית ספר לביטוי אישי
פול מקרטני חזר אף הוא לפני כמה שנים לקלאסיקות פופ ישנות. מרק לנגאן חידש נהדר שירים של סינטרה באלבום לפני שנתיים. מריאן פיית'פול תמיד יודעת לשיר נמוך וחלוד כשהיא מדייקת לחלוטין רגשית כל מילה בכל שיר, בכל פעם שהיא ניצבת מול מיקרופון. אבל דילן מצליח כאן לא רק להצדיע לאמנות מושלמת כמו למשל השיר "מה אעשה" הקורע שארווין ברלין, יהודי גאון אחר, כתב לפני 92 שנה.
הוא בעיקר מציג את עצמו בסביבה של מילים, לחנים ועיבודים חדשה עבורו כמבצע ולנו כמאזיניו. והוא, עם כל המוגבלויות בנתוניו הקוליים מלכתחילה, ועם כל הסערות והצלקות ופגעי הזמן שהותירו רישום במיתרים שבגרונו, מעביר כאן בית ספר לביטוי אישי ולכתיבה מחדש של שירים כה מוכרים תוך כדי שירתם.
אין כאן כמעט גרם אחד של נוסטלגיה חניפה, התרפקות על העבר המוכר או הימלטות מההווה. להיפך. זו אמנות מאתגרת של אמן שמותח את יכולותיו מעבר לגבולותיהן, ומגלה עד כמה הוא כל-יכול. דילן הכותב תמיד ברא וצלח אינספור אוקיינוסים חדשים. עכשיו מסתבר שגם לדילן הזמר אין באמת גבולות.
הוא לא וירטואוז, הוא לא פתיין, וכאן אפילו לא עו מדת לרשותו הכריזמה המתפוצצת של המשורר הבוער, שלו עצמו כיוצר. אבל כמו ששר בהקשר חברתי ואמנותי לגמרי אחר ב"גשם כבד עומד לרדת" שכתב לפני 52 שנים -I'll know my song well before I'll start singing, גם כאן הוא מכיר את השירים לפני ולפנים, ומפרש באותם במחויבות טוטלית. והטוטליות מושלמת, ומשתלמת. אלבום שמומלץ במיוחד דווקא למי שאינם אוהדיו הקבועים: הפעם, גם לכם הוא יפצפץ וירחיב את הלב.