מהיום שנמצאו שדות הגז הטבעי סמוך לחופי ישראל נדמה שהמדינה לא חדלה מעשיית מהלכים שגויים - גם בהפקרת השוק למונופול וגם בנושא הובלת הגז והספקתו. הגורם העיקרי לכך הוא אבן-הנגף המשמעותית ביותר לדמוקרטיה ולכלכלה הישראלית כיום - חוסר המשילות.
הפתרון לחוסר המשילות איננו בחקיקה שתקבע את שלטונו של ראש-הממשלה לעוד מספר שנים או העלאה נוספת של אחוז החסימה, כי הבעיה איננה חוסר הסמכות של הממשלה - אלא חוסר האחריות.
היעדר המשילות מתבטא בחוסר שיתוף-פעולה בין משרדי הממשלה והשרים, הפועלים כל אחד למען עצמו, ולעיתים רבות מדי ללא הובלה וללא יעדים. התוצאה היא מארג סבוך של רגולציה וביורוקרטיה עודפת ומנגנונים חסרי שיניים, שפוגעים במשק ללא רחם.
בשנה האחרונה קראתי שוב ושוב קריאה ברורה ועקבית נגד מונופול הגז, לרבות הצפת המחדל המתמשך באספקת הגז לתעשייה. שני מחדלים שמבטאים באופן בוטה ביותר את חוסר המשילות של ממשלה זו ושל קודמותיה, וכן את חוסר המעש והיעדר ההתגייסות שלה ושל משרדיה למען טובת הציבור.
מערכת הממשל "הקלוקלת" שלנו יצרה מעגל קסמים: היחידים שיכולים להתמודד מול הרגולציה העודפת וחסמי הביורוקרטיה הם המונופולים החזקים. ככל שהמונופולים הללו מצליחים לשרוד, לגדול ולהתחזק, מנגנון הממשל מתקשה לעמוד מולם, המשילות יורדת, והדרך סלולה למונופול נוסף, חזק יותר, שנתמך על-ידי בעלי-הון עשירים יותר, וכך חוזר חלילה. בתנאים אלו, כאשר התגלו מאגרי הגז הטבעי, היה זה אך "טבעי" כי גם כאן ייווצר מונופול.
משרדי הממשלה התחמקו מלטפל בסוגיית הריכוזיות הנוצרת בשוק הגז, ומי שיצאו למאבק בסופו של דבר היו קומץ שומרי-סף - הממונה על ההגבלים העסקיים, רשות החשמל והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שעשו את העבודה שמלכתחילה הייתה מוטלת על הממשלה.
המחדל המתמשך - התעשייה עדיין מחכה לגז
דחוף לעלות על סדר-היום ולנהל דיון ציבורי בנושא כאוב נוסף הנוגע לגז, אך פחות ידוע לציבור: אספקת הגז הטבעי לתעשייה בישראל, או נכון יותר - אי-אספקתו. זהו אינו נושא פוליטי, והנזק הנגרם לתעשייה מכך שהגז אינו מגיע למפעלים הוא אדיר.
כשמדברים על אספקת הגז, הכוונה לצינורות האמורים להוביל את הגז הטבעי ולספק אותו לתעשייה. ישנו צינור אחד בלבד המוביל את הגז מאסדת תמר לחופי הארץ, ועל אף שברור שיש הכרח בצינור נוסף, המדינה לא עושה דבר לקדמו. אך החלק העיקרי בסאגה הזאת היא תשתית הצינורות התקועה בתוך הארץ, אשר מונעת זה מספר שנים את הובלת הגז אל המפעלים ולמרכזי הערים.
שאלתי פעם מומחה בנושא, מדוע כניסת צינורות הגז לאזורי התעשייה מתעכבת? בתשובה הוא שאל אותי אם אני יכול להעריך במה כרוכה קבלת אישור לסלול צינור גז אחד מתחת למסילת ברזל בודדת. "כעת", אמר, "נסה לנחש בכמה אישורים ובכמה ועדות יש צורך, כדי להכניס צינור גז אל תוך מטרופולין או אזור תעשייה".
היות שחלוקת האחריות בין משרדי הממשלה השונים איננה ברורה, אין תחושת דחיפות ואף אחד אינו לוקח את ההובלה, וכך הנושא לא זז, ונוצר מצב אבסורדי: סמוך לחופי ישראל ישנם מאגרי גז אדירים, התעשייה במצוקה ומחכה נואשות לגז שיסייע להזניק אותה קדימה - אבל דבר לא קורה, כי נושא ההובלה תקוע. כשיצוץ משבר התעשייה הבא, כדוגמת משברי מגבות-ערד, פיניציה ועוד, הפקידים יפלבלו בעיניהם, השרים יטענו שהם בודקים את הנושא, ועדיין לא תהיה תשובה ראויה. מחדל בלתי-נתפס.
העובדה שסוגיית הגז הטבעי עומדת תלויה זמן כה רב, צריכה להדליק נורה אדומה לכולנו, כי היא מעידה על העוצמה של בעיית המשילות וחוסר המעש. חובה לקדם את כל התקנות הדרושות בנושא הגז הטבעי ויותר מכול, יש צורך בגוף אחד שיוביל את הפרויקט כולו, יהיה בעל הסמכות והאחריות, וגם יעמוד בלוחות-זמנים ברורים ומחייבים.
לצורך כך דרושה ממשלה שמחויבת לטובת אזרחיה, וראוי שאותה ממשלה תפנים כי כאשר היא אינה מובילה ולא מעיזה לעסוק בבעיות הדחופות, נוצר ריק שלטוני, ומי שתופס את המקום בחלל שנוצר, לאו דווקא יהיה זה המייצג את טובת הציבור.
הכותב הוא ח"כ (עבודה) ויו"ר ועדת הכלכלה; לשעבר בכיר בבנק העולמי