מצדה/קרדיט:שאטרסטוק
השבוע לפני 30 שנה נחתם הסכם השלום בטקס חגיגי. הוא סיים סופית ורשמית מלחמה קשה, רצחנית שקבעה את גורל הים התיכון, מי ישלוט בו. לא רק מלחמה אחת, אלא שלוש מלחמות רצופות כמעט. ולפני שתגרדו בפדחתכם בתימהון על מה אני מדבר - האחרונה במלחמות שהסתיימו סוף-כל-סוף בטקס הזה, התקיימה לפני 2,161 שנים. ראש עיריית רומא וראש עיריית קרתגו, היום בתוניסיה, סיימו באיחור קל את המלחמות הפוניות, שקבעו שהאימפריה הרומית, ולא הפניקית שבסיסה בקרתגו היא שתשלוט בעולם הים התיכוני.
ולא שהיה צורך אמיתי בטקס השלום לסיים את שלוש המלחמות - הן הסתיימו בצורה ברורה מאוד בשנת 146 לפני הספירה, כאשר רומא קיבלה את עצתו הידועה של הסנאטור קאטו, שהיה מסיים את כל נאומיו במשפט "ואת קרתגו יש להחריב", והחריבה סופית את יריבתה המרה, פשוטו כמשמעו.
אז היה משהו מגוחך בטקס המבקש להשכין שלום, מעט מדי ומאוחר מדי, בין שוכני עפר, שצילם הארוך מוטל על ספרי ההיסטוריה, בראשם חניבעל, סקיפיו אפריקנוס, קאטו. אבל אם אני לוקח משהו מהאירוע הזה (אגב, ביטוי שאני אישית מתעב) זה את ההוכחה החוזרת ונשנית עד כמה ההיסטוריה אינה מתה, עד כמה אירועי העבר לא נמצאים בספרים ובאתרים הארכיאולוגיים, ועד כמה הם חיים וקובעים את חיינו כאן ועכשיו.
ראו את צפון-אירלנד, אומרים לנו השכם והערב. ראו כיצד סכסוך מדמם בן מאות שנים, ועוד סכסוך דתי-לאומי, יכול להיפתר בשלום. נכון, יש הסכם שלום בצפון-אירלנד, ונכון, לא נשפך שם דם כעת, הישג לא מבוטל; אבל ההיסטוריה שלה חיה ובועטת. מדי קיץ, לפני הסכם השלום אבל גם אחריו מסדר האורנג' הפרוטסטנטי צועד בימי השנה לניצחונותיו המפוארים של המלך הטוב בילי, בראשם ב"קרב בוין" שהתקיים בשנת 1690, שבו הובסו הקתולים סופית והשליטה באי האזמרגד עברה לאנגלים השנואים ולבעלי-בריתם הסקוטים הפרסביטריאנים. לכו לכל דרבי של "הפירמה הישנה", סלטיק-גלזגו נגד גלזגו-ריינג'רס, ראו את המעבורות עם האוהדים המגיעים מאירלנד לסקוטלנד למשחק, וראו כמה ההיסטוריה המדממת אז קיימת גם היום, הסכם שלום או לא.
ובכל אל-קלסיקו בספרד, כאשר ברצלונה מארחת את ריאל-מדריד יש הפסקה במשחק בכל מחצית, בדיוק 17 דקות ו-14 שניות משריקת הפתיחה. זאת, כי בשנת 1714 נכנעה ברצלונה לצבא בית בורבון ואיבדה את עצמאותה. 301 שנים עברו, הפצע ישנו, וברצלונה ממשיכה לרצות עצמאות. זה רק כדורגל, תאמרו, התלהטות יצרים מקובלת, נכון. אבל יש מעשים שיש להם תוצאות מחרידות, ולא רק בהיסטוריה.
בשנת 1389 הובסו הסרבים בשדה קרב קוסובו על-ידי הצבא העות'מאני. שלושת המלכים שהשתתפו בקרב מתו בו - הסולטן מוראד, הסולטן היחיד שנהרג בשדה הקרב, טרטקו ולזר מלכי בוסניה וסרביה. מבחינת הסרבים, קרב קוסובו הוא שילוב של מצדה ותשעה באב, אובדן עצמאותם, הכיבוש בידי העות'מאנים, לקיחת ילדיהם שאוסלמו בכפייה כדי לשרת בצבא הסולטן כיניצ'רים (חיל רגלים).
ביום השנה ה-600 לקרב קוסובו, בקיץ 1989, כשהגוש הקומוניסטי מתחיל להתפורר במהירות, עלה פוליטיקאי סרבי צעיר ובטקס הזיכרון לקרב הודיע לסרבים שימי ההשפלה תמו, איש לא יפגע בהם עוד, שתחושת הקורבן שלהם מסתיימת כאן ועכשיו, הם שליטי יוגוסלביה ואם תתפורר יוגוסלביה הם יקימו מחדש את סרביה הגדולה. לא נדע לעולם עד כמה התכוון סלובודן מילושביץ' למה שאמר ולמה שרמז, אבל הגפרור שהצית בשדה קוסובו הבעיר ארבע מלחמות, שבכולן ניסתה סרביה לחזור לימי גדולתה, ובכולם ניגפה.
ואם האימפריה העות'מאנית - ברודוס, בקפריסין, במלטה, ביוון - בכולן משוטטות רוחות הרפאים בנות 500 שנים של אבירי המסדרים הנוצריים שלחמו בהתפשטות העות'מאנית, כששני הצדדים מפגינים את מיטב האכזריות שהיו מסוגלים לה, והם היו מסוגלים להרבה. זה לא רק שבקפריסין של היום יודע כל ילד את סיפור תלאות עמו, בין שעם הטורקים בצפון ובין שעם היוונים בדרום, סיפורו של כל טבח, כל אי-צדק, ויש רבים הנושאים עימם מאז הפלישה הטורקית בשנת 1974 - מוכר לרבים בארצנו שלנו - את המפתח לבית שנמצא שם, מעבר לקו הירוק, איפה ששולטים "הם".
והגענו אלינו. לישראל. ולא, לא נדבר על אירועים בטווח חיינו או הורינו. מאורעות כמו השואה, הקמת המדינה, מלחמת העצמאות, העלייה הגדולה וכל השאר, הם והשפעותיהם מובנים מאליהם. רק חישבו כמה נוכחים בחיינו אירועים שקרו לפני אלפי שנים. מצדה למשל. לא ניכנס לוויכוח ההיסטורי, שגם הוא קיים ולוהט, על התבונה המדינית, על הגבורה, על הבגידה במרד הגדול, ולצורך העניין גם במרד בר-כוכבא. אבל כולנו מכירים את הביטוי "שנית מצדה לא תיפול". כל ישראלי כמעט, ודאי מדורות עברו, מכיר היטב את מראה שביל-הנחש לפני זריחה, רבים נשבעו במצדה לצה"ל, וכשהתקרב קורפוס אפריקה של רומל לארץ-ישראל, לפני שנעצר באל-עלמיין שבשערי קהיר (1942), התוכנית להתבצר ולהילחם עד מוות בהר הכרמל, נקראה "תוכנית מצדה".
ואין צורך לומר שסביבנו מנסים, במאה ה-21, צעירים מיומנים במחשבים, פעילי רשתות חברתיות, שעד לפני דקה ראו סרטי קולנוע ולבשו ג'ינס, להקים מחדש חליפות אסלאמית בדיוק כפי שהתקיימה במאה השביעית באותם מדבריות ממש, שמהם פרצה לפני 1,400 שנים.
אדם חכם בשם קרל מרקס כתב פעם על נפוליון בונפרטה ואחיינו הנלעג נפוליון השלישי, שההיסטוריה חוזרת פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה. אולי. אבל פעמים רבות מדי, כך נראה, שההיסטוריה אינה חוזרת, היא נוכחת, כל הזמן, וידה המתה ממשיכה להכביד עלינו, על כולנו.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1